מֶה עָשָׂה יוֹסֵף? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִין עַל הַשְּׁעָרִים. וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְחָפוֹ לַבּוֹר. וְעוֹד פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה לְהָרְגוֹ. מִיָּד אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף, וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְשִׁין לַעֲשׂוֹת לִי?! אָמְרוּ לוֹ: וּמַה נַּעֲשֶׂה, יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מַה שֶּׁתִּרְאוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים!
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה, וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח לוֹ. וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִין אֲחֵי יוֹסֵף מֶה הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָן גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּתְנוּ כְבָלִים בְּרַגְלָיו! כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ, צָוַח בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ, נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם, "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד, י).
וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶם. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אָתָּה! מִיָּד קָם מְנַשֶּׁה, וְהִכָּהוּ מַכָּה אַחַת, הִכְנִיסוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְנָתַן עָלָיו כֶּבֶל. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הוּא זֶה, אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא! כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת שִׁמְעוֹן לְבֵית הָאֲסוּרִים, וְשָׁלַח יָדוֹ בּוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ בַּכָּבֶל, נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.
וְהָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין, וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ יוֹסֵף לְבִנְיָמִין: יֶשׁ לְךָ אִשָּׁה? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: יֶשׁ לִי עֲשָׂרָה. וּמַה שְּׁמָם? אָמַר לוֹ: בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וְגוֹ'. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: מִי שָׁמַע שֵׁמוֹת כָּאֵלֶּה? אָמַר לוֹ: כֻּלָּם עַל שֵׁם אָחִי, בֶּן אִמִּי, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי, קָרָאתִי לָהֶם אֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת. בֶּלַע, שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת. וָבֶכֶר, שֶׁהָיָה בְּכוֹר. וְאַשְׁבֵּל, שֶׁנִּשְׁבָּה. גֵּרָה, שֶׁנַּעֲשָׂה גֵר. וְנַעֲמָן, שֶׁהָיָה נָעִים. אֵחִי, עַל שֵׁם שֶׁהָיָה אָחִי בֶּן אִמִּי. וָרֹאשׁ, שֶׁהָיָה רֹאשׁ וְגָדוֹל עָלָי. מֻפִּים, שֶׁהָיָה יָפֶה וּמְיֻפֶּה. וְחֻפִּים, שֶׁלֹּא רָאָה בְחֻפָּתִי, וַאֲנִי לֹא רָאִיתִי בְחֻפָּתוֹ. וָאָרְדְּ, שֶׁיָּרַד בַּגּוֹלָה, וְשֶׁהָיוּ פָנָיו דּוֹמִים לְוֶרֶד. וּמִיּוֹם שֶׁגָּלָה יוֹסֵף אָחִי, יָרַד אָבִי מֵעַל הַמִּטָּה, וְיָשַׁב עַל גַבֵּי קַרְקַע שׁוֹכֵב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת אַחַי, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹשֵׁב לוֹ אֵצֶל אָחִיו, וַאֲנִי יוֹשֵׁב לְבַדִּי, זוֹלְגִין עֵינַי דְמָעוֹת.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמֵי יוֹסֵף עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעוּדָה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ. אָמַר לָהֶם: הָיִיתִי סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הוּא הַבְּכוֹר, שֶׁהוּא מְדַבֵּר תְּחִלָּה. אֲנִי רוֹאֶה שֶׁרְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר, וִיהוּדָה הוּא פַּטִּיט. הֵסֵב רְאוּבֵן בְּרֹאשׁ הַמְּסֻבִּין. שׁוּב נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ. אָמַר, שִׁמְעוֹן, עֲלֵה וְהָסֵב אֶצְלוֹ שֶׁאַתָּה שֵׁנִי לוֹ. וְכֵן לְלֵוִי, וְכֵן לִיהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם דֶּרֶךְ לֵדָתָם. שׁוּב נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ, וְהִקִּישׁ בּוֹ. אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַגָּבִיעַ שֶׁכֻּלְּכֶם אַתֶּם בְּנֵי אָב אֶחָד, אֲבָל אֲבִיכֶם נָשִׁים הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ. הִתְחִיל קוֹרֵא לְדָן וּלְנַפְתָּלִי, וְאָמַר לָהֶם: עֲלוּ, הָסֵבּוּ! עַד שֶׁהֵסֵבּוּ כֻלָּם כְּסִדְרָן דֶּרֶךְ לֵדָתָן. נִשְׁתַּיֵּר בִּנְיָמִין. אָמַר: רוֹאֶה אֲנִי לָזֶה, שֶׁהָיָה לוֹ אָח, וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ אֵם, וְאַף אֲנִי הָיָה לִי אָח, וּפֵרַשׁ מִמֶּנִּי, וְאֵין לִי אֵם. יָבֹא וְיֵשֵׁב אֶצְלִי! יָשַׁב אֶצְלוֹ. הָדָא הוּא דִכְתִיב "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו, הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ".
וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת, הֵבִיא מָנוֹת בִּסְעוּדָה. נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין. נָטְלָה אָסְנָת מָנָה שֶׁלָּהּ, נָתְנָה לְבִנְיָמִין. נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מְנוֹתֵיהֶם וּנְתָנוּם לְבִנְיָמִין. נִמְצְאוּ בְּיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ כְּתִיב: וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן.
מדרש תנחומא
קטע זה נחתך מתוך מדרש ארוך מאד, החוזר במילים אחרות ובפרטים נוספים על העלילה המקראית של יוסף ואחיו. מה נשתנתה הגרסה הזו של מדרש תנחומא מהגרסה של ספר בראשית?
המדרש שלפנינו הולך בעקבות יוסף שלו, ומפריד בין האחים, גם כדי שנכיר אותם אישית, וגם כתכסיס של יוסף לפרק את כוחם המאוחד של העשרה. כמובן, לא כל האחים זוכים לטיפול הספרותי הזה, אלא שמעון, יהודה (שמנהיגותו, גבורתו, כוחו הפיסי וזעמו המתפרץ יתוארו בקטע מאוחר יותר), בנימין, ראובן ומנשה, בנו של יוסף.
הטיפול המיוחד שמקבל שמעון נובע מהידע המקראי שיש לנו על אלימותו, שבאה לידי ביטוי במעשה הרצחני שלו ושל לוי בשכם. מאסר שמעון נועד לנטרל גם את האַלִּים שבאחים וגם להפריד בינו ובין לוי. מאסר זה מביא לתוצאה נוספת – שמעון מסתכסך עם אחיו, ומאשים אותם לעיני יוסף ולאוזניו בחטא הקדמון של כולם – מכירת יוסף. זו חבית חומר הנפץ, העתידה להתפוצץ מאד בקרוב.
המדרש מאדיר את עוצמתם המיתית של עשרת בני יעקב. המצרים רועדים מפחד למראה שמעון הזועם והמאיים, בעוד שמנשה, בן יוסף, אינו נרתע, ובמכה אחת מרגיע את הפושטק ומכניסו לבית האסורים. 'זו לא מכה של מִצְרִים' – מזהה שמעון – 'האיש הזה הוא 'אוּנְזֶערְן''. עוד רמז מצטרף לשורת הרמזים שמקבלים האחים ועוד יקבלו, עד שיתגלה הסוד, אך הם בינתיים לא נרמזים. לא כל כך מפתיע. הפחד אינו יועץ טוב לשכל.
המערכה השניה נפתחת. האחים חוזרים הביתה לארץ כנען בלי שמעון, ומביאים את בנימין, כדרישת מושל מצרים. המדרש אינו מתעניין בחרדתו הענקית של יעקב לשמע דרישת המושל לראות גם את האח הקטן. התחקיר שעושה יוסף לאחיו הצעיר מעלה, שכל אותן שנים שהוא נעדר מבית יעקב, חסר בנימין אותו מאד, והרגיש בודד בקרב אחיו הגדולים, בני לאה והשפחות. האח היחיד שהיה לו, שהיה בן אמו רחל כמוהו – לא היה שם. המדרש מייחס את שמותיהם המוזרים של בני בנימין (מכולם אנו זוכרים בזכות ביאליק את מֻפִּים וְחֻפִּים) לרגשותיו העזים של בנימין כלפי יוסף הנעדר.
גרסת המדרש מספרת לנו, כי בנימין חשב על יוסף כעל מי שגָּלָה, מי שאבד בין האומות, ולא כעל מי שטרוף נטרף. כיצד ידע זאת בנימין? ספר בראשית אינו מספר לנו על כך. ההיגיון הספרותי של סיפור יוסף בבראשית אינו מציע לנו, שהאחים חשפו מידע מפליל זה בפני אחיהם הצעיר, שהעדר יוסף היה כה משמעותי עבורו.
המדרש מרחיב גם בעניין הושבת האחים לפי סדר לידתם. על פי ספר בראשית ניתן היה להניח, כי יוסף השתמש בידע הזה שהיה לו גם כדי להמשיך ולרמוז לאחיו מה הוא יודע, ומי הוא בכלל. המדרש מספר לנו בפרוטרוט כיצד עשה זאת יוסף, ולבסוף הוא משחרר רמז נוסף, עבה מאד, בהשוותו את בנימין לעצמו, ובאומרו כי כמו בנימין, גם הוא היה לו אח שנעלם, וכי כמוהו גם הוא, יוסף, יתום מאם.
את חיבתו לבנימין מדגיש יוסף בפני האחים כולם, בחלקו לו מנות אוכל רבות מאלה שנתן לעשרת האחים האחרים. המדרש מספר לנו, כי יוסף ואסנת, מנשה ואפרים, הניחו, כל אחד, את מנתו אצל בנימין, וכך קיבל צעיר הבנים פי חמש מאחיו.
היש במדרש הארוך הזה משהו חשוב, שהמקרא לא אמר לנו? אולי החשיבות שהוא מייחס לקשר האמיץ שמקיימים אחים בני אותה אם, איש עם אחיו. עם זאת, ראוי לציין, כי איכותו הספרותית של ספר בראשית במקבץ סיפורי יוסף עולה עשרת מונים על זו של המדרש.