רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מִי שֶׁהוּא מַתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ, קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו. מִמִּי אַתָּה לָמֵד? מִיהוּדָה (בראשית לז, כו): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: 'מַה בֶּצַע וגו' '. הָיָה לוֹ לְהוֹלִיכוֹ עַל כְּתֵפוֹ אֵצֶל אָבִיו. מַה גָּרַם לוֹ? (לְמַה זה גרם?) קָבַר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ, וְאַחֵר בָּא וְגוֹמְרָהּ, הִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל שֵׁנִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע כד, לב): 'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וַהֲלוֹא משֶׁה הֶעֱלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יט): 'וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ', אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֵלּוּ נִטְפְּלוּ בָּהֶם, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם.
'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף וגו'' - מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִיסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף אֶחָד שֶׁל יַיִן, נָטְלוּ קַנְקַן אֶחָד וְשָׁתוּ. הֵצִיץ עֲלֵיהֶם בַּעַל הַמַּרְתֵּף, אָמַר לָהֶם: יֶעֱרַב לָכֶם, יְבֻשָֹּׂם לָכֶם, יִמְתַּק לָכֶם, שְׁתִיתֶם אֶת הַיַּיִן - הַחֲזִירוּ אֶת הַקַּנְקַן לִמְקוֹמָהּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים: מְכַרְתֶּם אֶת יוֹסֵף - הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִמְקוֹמָן.
דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לַמָּקוֹם שֶׁגְּנַבְתּוּנִי, שָׁם תַּחְזִירוּנִי (בראשית לז, יג): 'הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם'. כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, לב): 'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם'.
(בראשית רבה)
סופה של עלילה מושפע מתחילתה. סיפורי יוסף מתחילים בקנאת האחים שהובילה למכירת יוסף. בסופם מובאים עצמותיו של יוסף לארץ ישראל לקבורה עשרות שנים מאוחר יותר, עם הכניסה לארץ כנען. חז"ל רוצים לקשר בין ההתחלה של העלילה לסופה, ויש להם כמה מדרשים יפים בנושא.
אנו מכירים היטב את הפתגם 'המתחיל במצוה, אומרים לו: גמור'. חז"ל אומרים כאן משנהו חריף הרבה יותר: "כָּל מִי שֶׁהוּא מַתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ, קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו". זאת, כמובן, הכללה גסה, אך חז"ל נעזרים בה כדי להסביר את גורלו האישי של יהודה, זה המסופר בפרק על יהודה ותמר, פרק שהוכנס באמצע סיפורי יוסף. מדוע התחיל יהודה במצווה ולא גמר? לאחר השלכת יוסף לבור תקפו את יהודה יסורי מצפון, והוא אומר לאחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?". הוא מציע לאחים למכור את יוסף לחבורת ישמעאלים סוחרים, שעברה בסמוך, אך הוא מאחר את המועד. מישהו אחר שולף את יוסף מהבור ומוכר אותו לאותם ישמעאלים, המורידים אותו למצרים למכירה כעבד. אומרים חז"ל כי ראוי היה שיהודה, שהתחיל במצווה של חרטה על הרעיון להרוג את יוסף, שיקח את יוסף תחת חסותו, ידאג שלא יאונה לו כל רע, וישיב אותו בשלום אל יעקב. יהודה, לא רק שלא הצליח לשוב אל הבור ולחלץ משם את יוסף, אף לא חשב כלל על הצלת יוסף ועל החזרתו הביתה, אלא רק על מכירתו לישמעאלים, ובכך לנקות את המצפון בזה שלא רצחו אותו, את יוסף. ומה היה עונשו על שלא השלים את המצווה? אשתו ובניו מתו. על פי הכתוב בפרק ל"ח בבראשית מתו שני בנו של יהודה, ואחר מתה גם אשתו. על פי הכתוב בפרק זה לא חטא יהודה בשום חטא שיגרום למות בניו ואשתו. רק לאחר מכן חטא יהודה בשרשרת של חטאים, החל בהימנעות מהצעת בנו השלישי שלה לתמר הכלה, שזכאית היתה לייבום, וכלה בהוראה להוציא את תמר להישרף אחרי שהרתה לו. חז"ל, הרוצים להבין מדוע שובץ סיפור זה במכלול סיפורי יוסף, מציעים את הרעיון הזה: מות בניו ואשתו של יהודה בא לו כעונש על שהתחיל במצוה של הצלת יוסף, ולא השלימה.
רב הונא, המצטט תנאים שקדמו לו, מציע רעיון פחות קיצוני: "כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ, וְאַחֵר בָּא וְגוֹמְרָהּ, הִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל שֵׁנִי". רעיון זה נשמע שאוב מהמציאות. לפעמים שוכחים מי התחיל במצווה, ונותנים את הקרדיט למי שהביא אותה לכלל השלמה. מה קשור רעיון זה לסיפורי יוסף? פשוט מאד. אמנם משה מוזכר בתורה כמי שלקח את עצמות יוסף עמו בצאתו ממצרים, אבל היות ומשה לא זכה להיכנס לארץ כנען, ובני ישראל הם שקברו לבסוף את עצמות יוסף בשכם, הם גם נזכרים כמי שהעלו את עצמותיו ממצרים.
את העיקרון 'לַמָּקוֹם שֶׁגְּנַבְתּוּנִי, שָׁם תַּחְזִירוּנִי', מוצאים חז"ל ממומש בסיפור הבאת עצמותיו של יוסף לארץ כנען וקבורתו בשכם דווקא. משם, משכם, נגנב יוסף; שם הושלך לבור, ולשם נלקחו עצמותיו להיקבר.
חטא מכירת יוסף לא נסלח להם, לשבטי ישראל, מעולם. בספרות בית שני, שנדחתה לספרים החיצוניים, בספר היובלים, אנו מוצאים את סיפור יוסף ומכירתו, עם תאריך, המצמיד מעשה זה ליום הכיפורים: "וישחטו בני יעקב שעיר עזים, ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי... לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו, לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאותיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותיהם, להיטהר ביום הזה אחת בשנה".
ונקנח במשל החביב, המדגיש את עיקרון החובה על החוטא לעשות כל מאמץ 'להחזיר למקום' את החפץ שנלקח. אותו בעל מרתף יין, שנאלץ לראות במו עיניו כיצד נכנסים שודדים אל מרתפו, לוקחים קנקן של יין ומרוקנים את תכולתו אל פיותיהם, אומר להם: נו, טוב... נהניתם? לפחות תחזירו את הקנקן למקום! כך אמר אלוהים לשבטי ישראל: גנבתם את יוסף וגרמתם להורדתו למצרים? קחו אחריות והחזירו את עצמותיו למקומן!