מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, נִתְקַבְּצוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה, וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בְּיָדָן, וְעָלוּ לַגַּג הַהֵיכָל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין נֶאֱמָנִים לִשְׁמוֹר אֶת הַבַּיִת כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִים שֶׁהַבַּיִת נֶחֱרָב - יִהְיוּ מַפְתְּחוֹת הַבַּיִת מְסוּרוֹת לְךָ. וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְיָצְתָה כְּעֵין פִּסַּת יָד, וְקִבְּלָתַן מֵהֶם. וְהֵם, פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה, קָפְצוּ מִתּוֹךְ צַעַר, וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הָאוּר הַבּוֹעֵר בַּמִּקְדָּשׁ.
וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן, מָה לָךְ, אֵפוֹא, כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה, חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב, וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה" (יְשַׁעְיָהוּ כב א-ב), אֶלָּא הָעוֹלִים לַגַּגּוֹת מֵתוּ בַּשְּׂרֵפָה מֵעַצְמָם. אַף בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה'... מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר" (יְשַׁעְיָהוּ כב, ה), שֶׁהוּא מְפָרְשׁוֹ: שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ("שׁוֹעַ" = אָדוֹן) מַשְׁמִיעַ קוֹל ("מְקַרְקֵר") עַל הַר הַבַּיִת שֶׁנֶּחֱרַב.
בבלי תענית
המקדש, אותו מקום שמור ומטופל בהקפדה ובמסירות יום אחר יום, עולה בלהבות, והכוהנים המופקדים על טוהר ועל שלמות האתר, רואים ועיניהם כלות. על פי המדרש, לא כעס ואימה ממלאים את ליבם של פרחי הכוהנים, כי אם תחושת צער, כישלון ואשמה, על שלא הצליחו במשימתם. הם 'מחזירים את המפתחות' – פשוטו כמשמעו המקורי. הם משליכים את המפתחות אל-על, ויד אלוהים אוספת אותם אליה. מתוך אותו צער הם קופצים אל מותם בלהבות המלחכות את קירות המקדש.
אי אפשר שלא לקשר את התמונה המרגשת הזאת עם יצירת המופת של חיים נחמן ביאליק – 'מגילת האש'. וכך נפתחת המגילה:
" כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?
וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?
וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!
הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!"
ביאליק אינו משלב את פרחי הכהונה בתמונה הנוראה שלו. אם זו תמונה מטאפורית של הפרעות הנוראות שחוללו שונאי ישראל באירופה של ימי ביאליק, אין זה מפתיע, שהכוהנים נעדרים מהתמונה.
המובאות מישעיהו, שנועדו לתמוך בסיפור המדרשי על חורבן בית ראשון, שייכות לתקופה מוקדמת יותר, למצור סנחריב על ירושלים של חזקיהו. בעת המצור חוזה ישעיהו את החורבן שיבוא מאוחר יותר. העלייה לגגות, המוזכרת בישעיהו, היא, אולי, התקבצות תושבי העיר בנקודה גבוהה לצפות בחיל המצור, המאיים להבקיע אל העיר. המצור על ירושלים בימי חזקיהו לא הביא את החורבן על העיר והמקדש, שכן הצבא האשורי נסוג (מסיבות לא ברורות ביותר), ולא השלים את מלאכתו. אותה עלייה על הגגות מתוארת על ידי המדרש במסכת תענית כחזון לעתיד לבוא, לימי המצור הבבלי על ירושלים. למה התכוון ישעיהו, כשאמר: "חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב, וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה"? אולי לרעב, שיתפשט בעיר בזמן המצור הממושך, ואולי מלחמות האזרחים הפנימיות, שעלולות להכריע את גורל הקרב, עוד בטרם תובקע העיר. הפסוק הנוסף מאותו פרק כ"ב בישעיהו - "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה'... מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר" מקבל במסכת תענית פרשנת מדרשית יצירתית במיוחד. משמעותו המקורית של "מְקַרְקַר קִר" היא, לדעת פרשנים מסורתיים 'הורס קיר', ביטוי המתאים במיוחד לחזון המנבא את החורבן. אצל חז"ל זה הופך לקרקורו של הקב"ה, מילה מוזרה לתיאור קול הקינה של האל. המילה "שׁוֹעַ" במקורה היא, למעשה, 'שוועה', קול זעקה ותחנונים. אצל חז"ל אלוהים הוא השוע, האדון האציל, המקרקר על חורבן המקדש. נו, מילא...