"וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס" (אֶסְתֵּר ו, יא), הָלַךְ וּמָצָא אוֹתוֹ, אֶת מָרְדְּכַי, שֶׁיּוֹשְׁבִים חֲכָמִים לְפָנָיו, וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם הִלְכוֹת קְמִיצָה לַחֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מָרְדְּכַי, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוּלוֹ, וְסוּסוֹ אָחוּז בְּיָדוֹ, פָּחַד, וְאָמַר לָהֶם מָרְדְּכַי לַחֲכָמִים: רָשָׁע זֶה, לַהֲרֹג אֶת נַפְשִׁי הוּא בָּא. לְכוּ מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתּוֹ! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְעַטֵּף מָרְדְּכַי בְּטַלִּיתוֹ, וְנֶעֱמַד לוֹ לִתְפִלָּה. בָּא הַמָּן לַמָּקוֹם, וְיָשַׁב לִפְנֵיהֶם, וְהִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי אֶת תְּפִלָּתוֹ. בֵּינְתַיִם אָמַר לָהֶם הַמָּן לַחֲכָמִים: בְּמָה אַתֶּם עוֹסְקִים? אָמְרוּ לוֹ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, מִי שֶׁהָיָה מְנַדֵּב מִנְחָה, הָיָה מֵבִיא מְלוֹא קֻמְצוֹ סֹלֶת, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. אָמַר לָהֶם: בָּא מְלוֹא קֹמֶץ קֶמַח שֶׁלָּכֶם, וְדָחָה אֶת עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף שֶׁלִּי. כְּשֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי אֶת תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לוֹ לְהָמָן: רָשָׁע, עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, הָעֶבֶד לְמִי שַׁיָּךְ, וּנְכָסִים לְמִי שַׁיָּכִים? הֲלֹא אֲנִי קָנִיתִי אוֹתְךָ כְּעֶבֶד, וְאֵיזֶה כֶּסֶף הוּא שֶׁלְּךָ?
אָמַר לוֹ הַמָּן לְמָרְדְּכַי: קוּם, לְבַשׁ בְּגָדִים אֵלֶּה, וּרְכַב עַל הַסּוּס הַזֶּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה אוֹתְךָ! אָמַר לוֹ: אֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת, עַד שֶׁאֶכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתַי, שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבִגְדֵי הַמֶּלֶךְ כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַכְשָׁו.
בֵּינְתַיִם שִׁדְרָה אֶסְתֵּר שְׁלִיחִים, וְסָגְרָה אֶת כָּל בָּתֵּי הַמֶּרְחָץ וְאֶת כָּל הָאֻמָּנִים מַקִּיזֵי הַדָּם וְהַסַּפָּרִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַמָּן, שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת, הִכְנִיסוֹ הוּא, הַמָּן, לְמָרְדְּכַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְרָחַץ אוֹתוֹ, וְהָלַךְ, וְהֵבִיא מִסְפָּרַיִם מִבֵּיתוֹ, וְקָצַץ אֶת שַׂעֲרוֹתָיו. בִּזְמַן שֶׁגָּזַז אֶת שַׂעֲרוֹתָיו, נֶאֱנָח. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: מַדּוּעַ אַתָּה נֶאֱנָח? אָמַר לוֹ: אָדָם שֶׁהָיָה חָשׁוּב לַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִכָּל שָׂרָיו, עַכְשָׁו יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ בַּלָּן וְסַפָּר? אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְהַאִם לֹא סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיִיתָ בִּנְעוּרֶיךָ, וְאִם כֵּן, מַדּוּעַ אַתָּה נֶאֱנָח? הֲלֹא חָזַרְתָּ לִימֵי נְעוּרֶיךָ וְלִמְלַאכְתְּךָ הַקּוֹדֶמֶת! שָׁנָה הֶחָכָם: הַמָּן, סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיָה, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
אַחֲרֵי שֶׁנָּטַל הַמָּן אֶת שַׂעֲרוֹתָיו, לָבַשׁ מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו. אָמַר לוֹ הַמָּן: עֲלֵה וּרְכַב! אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: אֵין אֲנִי יָכוֹל, שֶׁכָּחַשׁ כֹּחִי מִימֵי הַתַּעֲנִית שֶׁהִתְעַנִּיתִי. גָּחַן הַמָּן לְפָנָיו, וְעָלָה עָלָיו מָרְדְּכַי. כַּאֲשֶׁר עָלָה, בָּעַט בּוֹ מָרְדְּכַי בְּהַמָּן. אָמַר לוֹ הַמָּן: הַאִם לֹא נֶאֱמַר אֶצְלְכֶם: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (מִשְׁלֵי כד, יז)? אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: אָכֵן נֶאֱמַר, וְאוּלָם דְּבָרִים אֵלֶּה אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בָּכֶם נֶאֱמַר: "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דְּבָרִים לג, כט).
"וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אֶסְתֵּר ו, יא), כַּאֲשֶׁר הָיָה מוֹשֵׁךְ וְהוֹלֵךְ בַּשְּׁבִיל לְיַד בֵּיתוֹ שֶׁל הַמָּן, רָאֲתָה אוֹתוֹ בִּתּוֹ שֶׁל הַמָּן, שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג. סָבְרָה כִּי זֶה שֶׁרוֹכֵב עַל הַסּוּס - אָבִיהָ הוּא, וְזֶה שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנָיו - מָרְדְּכַי הוּא. לְקָחָהּ עָבִיט מָלֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, וְזָרְקָה אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיהָ, שֶׁחָשְׁבָה שֶׁהוּא מָרְדְּכַי. הֵרִים הַמָּן אֶת עֵינָיו, וְרָאֲתָה שֶׁאָבִיהָ הוּא. נָפְלָה מֵחֲמַת צַעַר וְכַעַס מֵהַגַּג לָאָרֶץ, וּמֵתָה.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
המדרש העסיסי הזה 'משלים' את אשר מחסיר פרק ה' במגילת אסתר:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה? וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו: לֹא נַעֲשֶׂה עִמּוֹ דָּבָר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מִי בֶחָצֵר? וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ, אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יָבוֹא! וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי? וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ: אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ! וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן: מַהֵר, קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ! וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ! וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.
ובסיפורנו יושב מרדכי בבית המדרש ומלמד את החכמים הלכות קמיצה. קמיצה היא אחת מן העבודות הנעשות בהקרבת מנחה בבית המקדש, ועניינה לקיחת קומץ מן הסולת לשם הקטרה על המזבח. ארבע עבודות עיקריות מתקיימות במנחה. הראשונה שבהן היא ה'קמיצה', כלומר הכנסת כף היד לכלי שבו נמצאת סולת המנחה, ולקיחת מעט סולת ביד לצורך הקטרת הקומץ על המזבח. ברגע שקט זה, של לימוד הלכה, שכבר מזמן אינה מקוימת במציאות, משום שבית המקדש חרב מזמן, מגיע המן עם הסוס בידו, ואחריו משרתי המלך. מרדכי, שאינו יודע כי המן נשלח אליו כדי 'לעשות לו כבוד', חושש מהרע מכל, והוא מזהיר את החכמים לתפוס מרחק, כדי שלא יכוו בגחלתו. מרדכי עצמו מתעטף בטלית כדי להתפלל על נפשו, והמן, מרוב מבוכה, אינו עוצר בעדו, אלא ממתין בקוצר רוח עד לסיום התפילה, כשהוא מנצל את הזמן ללמוד מהחכמים המבוהלים מה הן הלכות קמיצה. אחרי שהסבירו לו במה מדובר, מפטיר המן בתסכול: 'בָּא מְלוֹא קֹמֶץ קֶמַח שֶׁלָּכֶם, וְדָחָה אֶת עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף שֶׁלִּי'. אלה עשרת ככרי הכסף, בהם ניסה המן לשחד את אחשורוש, ולקבל ממנו את האישור לפתרון הסופי של יהודי שושן. מרדכי אינו רק מתפלל, אלא גם שומע את דבריו של המן, וכשהוא מקפל את הטלית אל תוך התיק, הוא כבר במצב רוח אחר, נועז ואופטימי, והוא מתחיל להתגרות בהמן. במילותינו שלנו אומר מרדכי: אתה מדבר על הכסף שלך, אבל היום הפכת לעבדי, וכל מה שרוכש העבד שייך לאדוניו! כמי שכפאו שד מעביר המן למרדכי את הוראות המלך – לקום וללבוש את בגדי הפאר ששלח אליו אחשורוש, ולעלות על הסוס. מרדכי נהנה מהמצב החדש, והוא מותח את הזמן כדי להגדיל את הכיף. הוא מסרב ללבוש את בגדי המלכות, כי גופו אינו רחוץ ושערו אינו עשוי. המן נאלץ לשרת את מרדכי, לרחוץ אותו ולספר אותו.
ובינתיים, בארמון, נותנת גם אסתר בראש. כדי להגדיל את השפלת המן היא מצווה על סגירת כל בתי המרחץ, המספרות והקליניקות להקזת דם (גם את זה צריך לבצע לפני שבאים אל המלך?!), כך שהמן האומלל חייב לעשות הכל במו ידיו. כשהוא נאנח ומשתף את מרדכי בצערו על שנגזר עליו לעסוק במלאכת הגלב והספר הבזויה, מזכיר לו מרדכי (מידע אישי או מחבר טלפוני), כי בימי צעירותו שימש באמת כספר של הכפר קרצום (בוודאי מין חלם של הפרסים...)!
מרדכי לא מתאפק, ומתלונן על שקשה לו לטפס על הסוס אחרי הצומות שערך למען היהודים, והמן נאלץ לכפוף גופו, כדי שהמפונק המתעלל ידרוך עליו בדרכו מעלה אל האוכף. כאן מגיע הרגע של מלחמת פסוקי המקרא. המן, למרות שלא למד בישיבה תיכונית, בכל זאת מכיר את הפסוק מספר משלי "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח", והוא מטיח אותו בפני מרדכי, אך זה אינו קוטל קנים, והוא מסביר להמן שמדובר רק באויבים מבפנים, כמו הרפורמים או הקיבוצניקים, וכי במקרה של אויבים מבחוץ, כמו איראנים כהמן, מתאים יותר הפסוק "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". 'מה קשור?' היה צריך המן לשאול, אבל הוא כבר סחוט רגשית, ומתקשה להתמודד.
המן עומד להיתלות על אילן גבוה חמישים אמה, ועמו עשרת בניו. אפשר להוסיף עוד בת לחגיגה? אפשר! על הגג עומדת אותה בת קצרת רואי, והיא סבורה כי מרדכי הוא המוביל את המן, הרכוב על סוס המלך. כדי להוסיף שמחה לשמחה, היא שופכת מלמעלה על ראש המוביל את הסוס מי דלי של בית הכסא, ורק כשמרים המן המושפל את עיניו למרום, היא מבינה מה עשתה. מחמת צער וכעס נופלת הבת מהגג אל הרחוב ונופחת את נשמתה. קאט!
אם ברצונכם להדגים שמחה לאיד מהי, קחו את הסיפור המביך הזה, וספרוהו בקול דרמטי.