נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה: "וְתִזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ" (שׁוֹפְטִים יט, ב), וְדָנוּ חֲכָמִים, מֶה הָיָה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁבִּגְלָלוֹ כָּעַס עָלֶיהָ, עַד שֶׁבָּרְחָה מִמֶּנּוּ; ר' אֶבְיָתָר אָמַר: זְבוּב מָצָא לָהּ בַּתַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלָהּ עֲבוּרוֹ. ר' יוֹנָתָן אָמַר: נִימָא (שַׂעֲרָה) מָצָא לָהּ.
מָצָא אוֹתוֹ ר' אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. אָמַר לוֹ: מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לוֹ: עוֹסֵק כָּעֵת בְּעִנְיַן פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. וּשְׁאָלוֹ ר' אֶבְיָתָר: וּמָה הוּא אוֹמֵר? אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: כָּךְ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶבְיָתָר בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר, יוֹנָתָן בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר.
אָמַר לוֹ ר' אֶבְיָתָר: חַס וְשָׁלוֹם, וְכִי יֵשׁ סָפֵק לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם? הַאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה אֵרַע, שֶׁמַּזְכִּיר הוּא אֶת שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת הַחוֹלְקוֹת? אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וּשְׁנֵי הַדְּבָרִים אָכֵן אֵרְעוּ. וְכָךְ הָיָה: זְבוּב מָצָא בַּקְּעָרָה וְלֹא הִקְפִּיד, נִימָא מָצָא, וְהִקְפִּיד.
בבלי גיטין
מה מיוחד בסיפור שלפנינו? תוכן הדיון בין ר' אביתר לר' יונתן הוא קטנוני, והפתרונות ששניהם מציעים לשאלה בשל מה כעס אותו אדם על פילגשו, שהביא אותו לגרש אותה, קטנוניים עוד יותר. תרומתו של אליהו הנביא לדיון היא המעניינת.
ר' אביתר פוגש, כך, לגמרי במקרה, את אליהו, הידוע כמי שמתרץ קושיות ובעיות, והוא מקווה לשמוע ממנו מי צודק בוויכוח המיותר שלו עם ר' יונתן. כאילו ללא כל קשר לוויכוח, שואל ר' אביתר את אליהו מה עושה הקב"ה באותה שעה. אליהו מפתיע אותו באומרו, כי אלוהים עסוק ברגע זה באותה סוגיה של פרשת פילגש בגבעה. – אם כך – חושב בלבו ר' אביתר – אוכל לשמוע מפי אליהו מה חושב אלוהים על הוויכוח בינינו. ושוב הפתעה: אלוהים מעיין בוויכוח בין שני החכמים, וכמו בסוגיות תלמודיות רבות, הוא מקבל את דברי שני החכמים כשווי ערך, ואינו מכריע ביניהם.
ר' אביתר מתפלא: הלא הקב"ה יודע הכל, ועל כן הוא יודע גם מה קרה שם באמת בין אותו איש לבין פילגשו. מדוע זקוק הוא לשמוע את דעתם של שני אמוראים מארץ ישראל, בני המאה השלישית לספירה?
תשובתו של אליהו היא ה-punch line של הסיפור: 'אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן'. זו אמירה רבת משמעות, המתייחסות לכל המחלוקות המסופרות בתלמוד בלי שאחת מהן מתקבלת כמכרעת. אם שני חכמים טוענים טענות, שאינן מסתדרות אחת עם רעותה – הכיצד אלו ואלו דברי אלוהים חיים? וממתי נחשבים דברי חכמים לדברי אלוהים? לא מעט נאמר בתלמוד על פתרון סגנוני זה, שאינו מכריע בין דעות חכמים, או שמציג בצד הדעה שהתקבלה גם את הדעה המנוגדת לה. זו דרכו של התלמוד.
התלמוד אינו מתכוון לומר לנו, שהחכמים פיענחו את דבר אלוהים, שכן בפירוש מוצגות בתלמוד לפעמים דעות הסותרות אחת את רעותה. התלמוד אולי מתכוון לומר לנו, שאם מחלוקת בין חכמים היא לשם שמיים, דברי כולם נחשבים כאילו עמדו על כוונתו של האל. אם נביט באוסף הגדול של כתבי הקודש, נכיר בזאת, שאלה, ובכללם גם ספרי החומש, נכתבו בידי אנשים, שסבורים היו, כי הדברים שהם כותבים נאמרו פעם מפי אל. אנשים רבים וטובים היו מעורבים במפעל המקודש הזה של העלאת 'דברי אלוהים חיים' על הכתב, ועל כן בל נופתע ממציאת פסוקים, הסותרים זה את זה.
לומר על דברי חכמים, שהם דברי אלוהים חיים, מטיל על החכמים אחריות גדולה. יזכרו עובדה זו יפה יפה אותם רבנים וחכמים, המבססים דבריהם על פסוקים מכתבי הקודש, והדורשים מהציבור לקבל את דבריהם כאמת המוחלטת, שפסוקים אלה מבטאים.
בסופו של המדרש הקצר הזה (שלאמיתו של דבר נגזר מטקסט תלמודי ארוך יותר) אמירה נוספת, המלמדת אותנו על אחת מהדרכים בהן פתרו חז"ל סתירות או מחלוקות. 'שניכם צודקים' – אומר אליהו לר' אביתר – אותו איש מספר שופטים מצא זבוב בקערת התבשיל שהכינה לו פילגשו, ולא הקפיד. אחר מצא שערה ב'אותו מקום' (לא נפרט כאן מהו אותו מקום, לדעת ר' יונתן) – וזה כבר הגדיש את הסאה, ואז גירש האיש את פילגשו. הסתירה יושבה בטכניקה מאד מקובלת ליישוב סתירות בתלמוד.