פַּעַם אַחַת הָיָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וְרָאָה צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה הֲנָאָה בְּאֵלּוּ שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ? צִרְעָה מַשְׁחֶתֶת דְּבַשׁ, וְאֵין בָּהּ הֲנָאָה; עַכָּבִישׁ אוֹרֵג כָּל הַשָּׁנָה, וְאֵין לְבוּשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מַלְעִיג אַתָּה עַל בְּרִיּוֹתַי – תָּבוֹא שָׁעָה וְתִצְטָרֵךְ לָהֶן.
וּכְשֶׁנֶּחְבָּא דָּוִד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַכָּבִישׁ, וְאָרַג עַל פִּי הַמְּעָרָה וְסָגַר אוֹתָהּ. בָּא שָׁאוּל, וְרָאָה פִּי הַמְּעָרָה אָרוּג. אָמַר: וַדַּאי לֹא נִכְנַס אָדָם לְכָאן, שֶׁאִם נִכְנַס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת הָאָרִיג לִקְרָעִים – וְהָלַךְ לוֹ, וְלֹא נִכְנַס לְשָׁם. וּכְשֶׁיָּצָא דָּוִד וְרָאָה אַת הָעַכָּבִישׁ – נְשָׁקוֹ וְאָמַר לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹרַאֲךָ וּבָרוּךְ אַתָּה!
וּבְשָׁעָה שֶׁמְּצָאוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל – וְהָיָה אַבְנֵר שׁוֹכֵב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח אֶחָד, ורַגְלָיו בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ רַגְלָיו זְקוּפוֹת. בָּא דָּוִד, וְנִכְנַס בֵּין רַגְלָיו, וְנָטַל צַפַּחַת הַמַּיִם. וּכְשֶׁבָּא לָצֵאת מִבֵּין רַגְלָיו פָּשַׁט אַבְנֵר אֶת רַגְלָיו – וְכִסָּהוּ, וְהָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים גְּדוֹלִים. בִּקֵּשׁ דָּוִד רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר: "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהילים כב, ב)! עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס, וְשָׁלַח לוֹ צִרְעָה, וְעָקְצָה בְּרַגְלֵי אַבְנֵר, וּזְקָפָן – וְיָצָא דָּוִד.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁבַּח דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ – שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיךָ נָאִים!
אלפא ביתא דבן סירא
כיום מכיר המדע בחשיבותה של המערכת האקולוגית השלמה, שבה לכל צמח ולכל בעל חיים יש תועלת, אם כטרף לבעלי חיים אחרים, אם כמשפיעים לטובה על איכות הקרקע או האויר, אם כמספקים חומרים מועילים לאדם (כמו צמחי מרפא). בימי קדם הדבר לא היה כה ברור, והאדם עסק בהבחנות בין יצורים מועילים ליצורים חסרי תועלת. הבחנות אלה מתנגשות באמירות כמו "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים ק"ד). המדרש שלפנינו מנסה ללמדנו על תועלתם של יצורים קטנים ולכאורה חסרי תועלת, וזאת מתוך הביוגרפיה של משורר התהלים, הלא הוא דוד המלך, האיש שעשה בחייו לא מעט משגים ואפילו חטאים. על פי חז"ל, דווקא ניסיון חייו המגוון והפרוע של דוד לימד אותו לקחים רבים, אותם עיצב לפסוקי תהילה ושבח לאל.
את הלקח אודות הצרעה והעכביש למד דוד באירוע הסתתרותו במערה שבמדבר מפני שאול. נזכיר את הכתוב בספר שמואל א' כ"ו:
וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר: מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל, אֶל הַמַּחֲנֶה? וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי: אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ. וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו. וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד: סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי: אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ, כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה, וְנִקָּה? וַיֹּאמֶר דָּוִד: חַי יְהוָה, כִּי אִם יְהוָה יִגֳּפֶנּוּ, אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת, אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהוָה; וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, וְנֵלְכָה לָּנוּ. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, וַיֵּלְכוּ לָהֶם; וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים, כִּי תַּרְדֵּמַת יְהוָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם. וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר, וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק, רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם.
סיפור זה, יש לו סיפור תאום, מעין גרסה שניה לאותו אירוע, בפרק כ"ד, שם חונה שאול על פתח מערה במדבר עין-גדי, שבתוכה מסתתרים דוד ואנשיו. בצאתם דרך הפמליה המלכותית הישנה, כורת דוד את קצה בגדו של המלך, כהוכחה שהיה ביכולתו להרוג את שאול, והוא לא פגע בו לרעה.
משני הסיפורים האלה רוקחים חז"ל את האגדה, שבה מצילים שני היצורים הקטנים וחסרי הערך לכאורה את דוד, ומלמדים אותו את הלקח, שכל מה שברא אלוהים הוא לתכלית כלשהי.
העכביש אורג את רשתו על פתח המערה, שבתוכה מסתתרים אנשי דוד, וכך טועים שאול ואנשיו לחשוב, שאיש לא חצה את פתחה זה ימים רבים. פמליית שאול אינה נכנסת לתוך המערה, שכן אינה זקוקה להסתתרות בפנים. דוד מצליח לצאת מהמערה בשקט, ומודה לעכביש על עזרתו.
בסיפור המבוסס על המדרש השני, חודר דוד אל תוך אוהלו של אבנר בן נר, מצביא שאול, בין רגליו הזקופות של אבנר הישן. דוד לוקח את צפחת המים ומבקש לצאת, אך אבנר פושט את רגליו, ודרך היציאה נחסמת. הצרעה הבזויה באה לעזרתו של דוד, עוקצת את אבנר, והוא משנה את תנוחתו בלי להתעורר משנתו, מה שמספיק עבור דוד, החומק בין רגליו החוצה.
מי שאהב מאד את המדרשים האלה של חז"ל היה חיים נחמן ביאליק, שהרחיבם לכלל סיפור הרפתקאות נהדר בשם 'דוד, הצרעה והעביש', אחד מסיפורי הקובץ 'ויהי היום'.