מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּמָצָא אָדָם אֶחָד מְפֻחָם בְּיוֹתֵר, שֶׁהָיָה טָעוּן מַשּׂאוֹי גָּדוֹל שֶׁל עֵצִים עַל כְּתֵפָיו, וְרָץ בָּהֶם כַּסּוּס. גָּזַר עָלָיו רַ' עֲקִיבָא, וְהֶעֱמִידוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ, שֶׁתֹּאמַר – מִבְּנֵי אָדָם אַתָּה, אוֹ מִן הַמַּזִּיקִים? אָמַר לוֹ: רַבִּי, אָדָם הָיִיתִי וּכְבָר נִפְטַרְתִּי מִן הָעוֹלָם הַהוּא, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אֲנִי חוֹטֵב עֵצִים, וּמֵבִיא מַשּׂאוֹי כָּזֶה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתִי בָּהֶם שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מֶה עָשִׂיתָ בְּחַיֶּיךָ? אָמַר לוֹ: לֹא הִנַּחְתִּי דָּבָר אָסוּר שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי, וְעַכְשָׁו יֵשׁ שׁוֹמְרִים מְמֻנִּים עָלַי, שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לִי מְנוּחָה. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: הִנַּחְתָּ בֵּן? אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ, אַל תְּעַכְּבֵנִי, שֶׁמִּתְיָרֵא אֲנִי מִפְּנֵי הַמַּלְאָכִים, שֶׁמַּכִּים אוֹתִי בִּרְצוּעוֹת שֶׁל אֵשׁ, וְאוֹמְרִים לִי: לָמָּה שָׁהִיתָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר לִי דָּבָר זֶה לְתַקָּנָתֶךָ. אָמַר לוֹ: הִנַּחְתִּי אִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת בְּעִיר פְּלוֹנִית. הָיָה רַ' עֲקִיבָא הוֹלֵךְ מֵעִיר לְעִיר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאוֹתָהּ הָעִיר. כֵּוָן שֶׁבָּא לָעִיר, יָצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן פְּלוֹנִי וּבֵיתוֹ? אָמְרוּ לוֹ: “שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב!”. שָׁאַל עַל אִשְׁתּוֹ – אָמְרוּ: יִמַּח שְׁמָהּ וְזִכְרָהּ! שָׁאַל עַל בְּנוֹ – אָמְרוּ: הֲרֵיהוּ עָרֵל, וַאֲפִלּוּ בְּמִצְוַת מִילָה לֹא עָסָקוּ. אָמַר לָהֶם: אַף־עַל־פִּי־כֵן הָבִיאוּ לִי בְנוֹ! הֵבִיאוּ אוֹתוֹ, וְצִוָּה לְמוּלוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ לְפָנָיו לִלְמֹד, וְלִמְּדוֹ בְּרָכוֹת. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת צִוָּה לִקְרוֹתוֹ לְסֵפֶר־תּוֹרָה, וְאָמַר: “בָּרְכוּ אֶת־יְיָ הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד”. מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ מֵגֵּיהִנֹּם, וְהִכְנִיסוּהוּ לְגַן־עֵדֶן. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בָּא בַחֲלוֹם לְרַ' עֲקִיבָא, וְאָמַר לוֹ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
כלה רבתי עפ"י ספר האגדה
במסורת היהודית קיימים לא מעט סיפורים על אנשים שנפטרו, ועדיין ניתן לפוגשם בעולמנו בלי שנדע אם הם חיים או מתים. מוטיב זה שב ומככב במעשיות חסידיות.
הסיפור המיוחד שלפנינו מספר על אדם, שכל חייו עבר עבירות רבות וחמורות, ואחרי מותו הגיע, כמובן, לגיהנום. שם מצאו לו עונש מיוחד. הוא נשלח מדי יום אל ארץ החיים ללקט עצי בעירה, ומששב האיש לגיהנום, שורפים אותו בעצים שהביא. אם נרצה לכנותו בשם – 'השרוף' יהיה בהחלט שם מתאים.
וכך פוגש אותו ר' עקיבא, ולמראהו המפוחם הוא שואל אותו: 'מִבְּנֵי אָדָם אַתָּה, אוֹ מִן הַמַּזִּיקִים'? האיש מספר לו את סיפורו, ומששואל אותו ר' עקיבא מה עשה בחייו, שהביא עליו עונש כזה, עונה לו 'השרוף', כי הרבה לחטוא בחייו, ועוד מוסיף הוא, כי יש שם בגיהנום מי שממונים על העינוי המיוחד לו, והם קצרי רוח, ולא יסכימו שיתמהמה כאן עלי אדמות.
ר' עקיבא לא חושש מעימות עם עולמות של מעלה. הרי הוא נכנס פעם לפרדס השמיימי, ויצא ממנו בשלום. הוא מחליט לבוא לעזרתו של 'השרוף', ומבקש ממנו, שיספר על עצמו משהו, שיוכל להשתמש בו להגנתו. הוא מספר לר' עקיבא על האישה המעוברת, שהשאיר בעיר פלונית. ר' עקיבא אינו מתעצל, והולך לחפש את האישה. משמוצא ר' עקיבא את הגברת, הוא מגלה פרטים נוספים עליה ועל סביבתה: היא ילדה בן, ואפילו לא מָלָה אותו, לא כל שכן לא לימדה אותו לקרוא, להתפלל ולברך. שכניה מגנים אותה, והם מתעלמים ממצוקתה.
ר' עקיבא אינו נבהל ממה שרואות עיניו. על פי ניסיונו האישי, אין דבר העומד בפני הרצון. הוא מארגן לבן ברית מילה, מלמד אותו לקרוא ולומר ברכות. בשבת הוא אפילו מזמינו לבית הכנסת לעלות לתורה ולברך.
הבן, שהוחזר לחיים יהודיים תקינים, הוא הכפרה לעוונות אביו. 'השרוף' זוכה בשל כך לשחרור מהגיהנום הנורא שלו, והוא מוכנס לגן-עדן. כעת אין הוא צריך לרדת לארץ, אבל הוא מופיע בחלומו של ר' עקיבא, ומודה לו על שהציל את נשמתו.
מדרשים תלמודיים אחרים מדגישים את ההבדל בין החיים בעולם הזה לבין החיים בעולם הבא. כל עוד חי אתה, יכול אתה לעשות תשובה ולכפר על חטאיך. לאחר מותך – הדין נחתם, ואינך יכול להתחרט. תקבל את מה שמגיע לך. לעומת מדרשים אלה, המדרש הזה מציע את הפתרון לבעיה הכאובה הזאת. אם הנחת אחריך בן, המקיים את המצוות כהלכה, יימחקו עוונותיך, וגורלך בעולם הבא יתהפך לטובה. זה רעיון, המשאיר לבנים ירושה רוחנית רבת משקל אחרי מות הוריהם – לעשות טוב בחיים, כדי שהוריהם יהיו מבסוטים שם למעלה.