רָבָא הֵבִיא מַתָּנָה לְשַׂר אֶחָד, שֶׁנִּקְרָא בַּר שֵׁשַׁךְ, בְּיוֹם חַגָּם שֶׁל הַגּוֹיִים. אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ, שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה. הָלַךְ רָבָא אֵלָיו, וּמָצָא אוֹתוֹ, אֶת בַּר שֵׁשַׁךְ, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַד צַוָּארוֹ בְּשֶׁמֶן וֶרֶד, וְעוֹמְדוֹת זוֹנוֹת עֲרוּמוֹת לְפָנָיו לְשַׁמְּשׁוֹ. אָמַר לוֹ בַּר שֵׁשַׁךְ לְרָבָא: יֵשׁ לָכֶם, הַיְּהוּדִים, כְּגוֹן זֶה בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם? אָמַר לוֹ רָבָא: עוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּנוּ עָדִיף יוֹתֵר מִזֶּה! אָמַר לוֹ: יוֹתֵר מִזֶּה הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת? אָמַר לוֹ רָבָא: אַתֶּם יֵשׁ עֲלֵיכֶם אֵימַת הַמַּלְכוּת. אָנוּ, לֹא תִּהְיֶה עָלֵינוּ בָּעוֹלָם הַבָּא אֵימַת הַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ בַּר שֵׁשַׁךְ: אֲנִי, עַל כָּל פָּנִים, אֵיזוֹ אֵימַת מַלְכוּת יֵשׁ עָלַי? שֶׁאֲנִי אָדָם גָּדוֹל, וְאִישׁ אֵינוֹ מֵעֵז לְהָצִיק לִי.
עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים שָׁם, בָּא שָׁלִיחַ אֶחָד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ לְבַר שֵׁשַׁךְ: קוּם, שֶׁצָּרִיךְ אוֹתְךָ הַמֶּלֶךְ. כַּאֲשֶׁר יָצָא בַּר שֵׁשַׁךְ וְהָלַךְ מִשָּׁם, אָמַר לוֹ לְרָבָא: עַיִן שֶׁרוֹצָה לִרְאוֹת לָכֶם רַע, תִּפָּקַע, שֶׁהֲרֵי רוֹאִים כַּמָּה אַתֶּם צוֹדְקִים, שֶׁמִּיָּד הוּכְחָה אֲמִתּוּת דְּבָרֶיךָ, שֶׁאֵימַת הַמֶּלֶךְ עָלַי. אָמַר לוֹ רָבָא: אָמֵן! פָּקְעָה עֵינוֹ שֶׁל בַּר שֵׁשַׁךְ, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּיִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַב פַּפִּי: הָיָה צָרִיךְ רָבָא לוֹמַר לוֹ תְּשׁוּבָה מִפָּסוּק זֶה: "בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ, נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר" (תְּהִלִּים מה, י), שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא בְּנוֹת מְלָכִים יְשָׁרְתוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ מִפָּסוּק זֶה מָה הַשָּׂכָר הַצָּפוּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבוֹא: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יְשַׁעְיָה סד, ג).
בבלי עבודה זרה
רבא והשר הגוי בר ששך היו בקשרי ידידות, והכירו זה את עולמו של זה. כשבר ששך חוגג את את מחגי הגויים, מביא לו רבא מתנה. מהקדמה זו למדרש אנו למדים, כי הבאת מתנה לגוי ביום חגו, חג של עבודה זרה, חשודה כלקיחת חלק בפולחן אלילי. אך רבא מסביר, שידוע לו כי בר ששך אינו עובד עבודה זרה. זה שבר ששך הוא גוי, ברור מהסיפור; אם כן כיצד אין הוא עובד עבודה זרה? אמנם בתקופת התלמוד לא היה המושג 'חילוני' מוכר, אבל לא כל גוי נחשב לעובד עבודה זרה. מונח זו יוחד לעובדי אלילים ופסילים, ואותו בר ששך החזיק, ככל הנראה, בדת אחרת. האם נוצרים נחשבו באותה תקופה לעובדי עבודה זרה? לא על ידי כל יהודי.
רבא, המבקר את בר ששך עם מתנתו בידו, מגלה כי השר עסוק ביום חגו בעינוגים מיוחדים במינם: הוא טובל באמבט שמן ורדים, וזונות בלבוש חוה עומדות ומשרתות אותו – געוואלד! כחלק מהסצנה המופקרת הזאת מתפתח דיאלוג בין השניים. בר ששך מתגרה ברבא, ומתגאה בכך, שליהודים אין הנאות מעין אלה. בר ששך יודע, כי היהודים מצטיינים בדחיית סיפוקים, וכי את הצ'ופארים הם מתכננים לקחת בעולם הבא, ועל כן הוא אומר לרבא: 'יֵשׁ לָכֶם, הַיְּהוּדִים, כְּגוֹן זֶה בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם?'. רבא אינו טמבל, והוא אינו מתכוון להתחרות בבר ששך בעינוגי גוף. על כן הוא אומר, שעולם הבא של היהודים מצטיין בכך, שאין עליהם מורא מלכות. בר ששך נופל בפח, ומרים לרבא להנחתה. הוא אומר שאצלו אפילו בעולם הזה אין מורא מלכות, שכן מעמדו הרם נותן לו חסינות.
רבא, היודע לחולל נסים ונפלאות, מְזַמֵּן כהרף עין למקום את שליח המלך, המצווה על בר ששך להתייצב מיידית בפני הריבון. בר ששך מודה שהובס בוויכוח, והוא מסכם את המאבק בהכרזה 'עַיִן שֶׁרוֹצָה לִרְאוֹת לָכֶם רַע, תִּפָּקַע!'. הפאנצ' הסוגר את המפגש הביזארי הזה הוא פקיעת עינו של בר ששך עצמו, שכן גם אם היה ביחסי ידידות עם רבא, הוא היה אנטישמי לא קטן בלבב פנימה...
רב פפא עדיין לא נרגע מהמחזה הארוטי המלבב שמתאר המדרש, והוא מביע את משאלתו, שגם ליהודים יהיה משהו דומה בעולם הבא. הוא מציע את הפסוק מתהלים, ממנו ניתן להסיק, שלא סתם זונות ערומות ישרתו את הצדיקים בגן עדן, אלא בנות מלכים!