אַהֲבַת אִישׁ וְאִשָּׁה הוּא דָּבָר, שֶׁבְּחוֹבָה שֶׁיְּהֵא בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה עַזָּה. וְנַתְחִיל בְּאַהֲבַת אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, כִּי יָדוּעַ מַאֲמָר חז''ל, שֶׁאָמְרוּ (יְבָמוֹת סב, ב): 'שֶׁחַיָּב לְאָהֲבָה כְּגוּפוֹ וּלְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ'. אֶפֶס כִּי לֹא יִמָּנַע בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּכְבָר הִזְהִיר הַתַּנָּא (אָבוֹת א, ה): 'אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה'. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (ב''מ נט, א): 'הַהוֹלֵךְ אַחַר עֲצַת אִשְׁתּוֹ, נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם'. אִי לָזֹאת, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סַנְהֶדְרִין קז ב): 'שֶׁתְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת'. וְעִקַּר הָאַהֲבָה הִיא אַהֲבַת הַנֶּפֶשׁ, וְעָלָיו מֻטָּל לְהוֹכִיחָהּ בְּנֹעַם שִׁיחַ וּלְהַדְרִיכָהּ בְּדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, וּלְהַרְחִיקָהּ מִלָּשׁוֹן הָרַע וְכַעַס וּקְלָלוֹת וְהַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה... וּלְהַזְהִירָהּ בְּדִקְדּוּקֵי הַמִּצְווֹת, וּבִפְרָט בְּכָל תְּפִלּוֹת וּבִרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וּשְׁמִירַת שַׁבָּת וְכַדּוֹמֶה. וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לְלַמֵּד לָהּ דִּבְרֵי מוּסָר, וּלְהַגִּיד לָהּ דִּבְרֵי חז''ל בְּכָל הָעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים לָהּ וְחֹמֶר (חֻמְרָה?) שֶׁבָּהֶן, כִּי אָז יֶחֱרַד לִבָּהּ וְתִזָּהֵר יוֹתֵר מִן הָאִישׁ.
'פלא יועץ'
הקטע המשעשע (אך גם המביך) הזה, אשר נכתב בראשית המאה ה-19, יושב על אדנים של הלכות ודברי שפר מתקופת התלמוד. ניזכר לרגע מהו מקורו של מעמד האישה בקשר הנישואין בתקופה רחוקה זו. על פי חוקרים מקובלים יש להניח, כי גברים נישאו אז בערך בגיל י"ח, ואילו נשים (נכון יותר לקרוא להן ילדות) – בסביבות גיל י"ב. נערות, שהיו עד רגע הנישואין בחסות אביהן, הועברו לחסות הבעל, כשהן מעוטות ניסיון חיים (נתעלם לרגע מהשאלה איזה ניסיון חיים היה לבעלים הצעירים שלהן...). רבות מאותן נערות גם לא למדו קרוא וכתוב, לא כל שכן תורה. ר' אליעזר פאפו, מחבר ספר המוסר 'פלא יועץ' בבולגריה לפני כמאתיים שנה, עדיין שאב את השראתו לתורתו המוסרית מהקונספציה התלמודית, למרות שבימיו נשים כבר נישאו בגיל מעט יותר מבוגר, ולא מעטות מהן זכו לפחות לידיעת קרוא וכתוב בסיסית.
נפרק את הקטע למרכיביו, ונתייחס אל כל אחד מהם.
'אַהֲבַת אִישׁ וְאִשָּׁה הוּא דָּבָר, שֶׁבְּחוֹבָה שֶׁיְּהֵא בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה עַזָּה' – 'אַהֲבָה עַזָּה' הוא ביטוי מנוגד בתכלית למנהגי הנישואין של החברה המסורתית, שבהם הועברה הנערה כקניין מידי האב לידי הבעל. ברור שהרב פאפו מתייחס למשהו שונה מרגש האהבה, אלא לקשר הזוגי הקבוע. קשר זה, טוב מאד שיהיה מבוסס על רגש עז של אהבה, אבל, כידוע לנו, החברה היהודית המסורתית, שביססה את קשרי הנישואין שלה על שידוכים ועל הסכמות בין הורי הזוג, יכולה היתה רק לקוות ולבקש, שבני הזוג יעמלו על יצירת אותו קשר אוהב. חובת האהבה, המוזכרת כאן, היא, אולי, החשיבות הרבה של ההתחייבות לעשות כל מאמץ לטפח את האהבה. המשפט הזה של הרב פאפו מזכיר לי את 'מוכרחים להיות שמייח', אותו ביטוי פרדוקסלי, המוריד לדָאוּן כל אדם דכאוני.
היחס החד-סטרי באותה אהבת זוג הנישאים בא לידי ביטוי בהתמקדות 'פלא יועץ' בהנחיות התנהגות לבעל, תוך התעלמות, לפי שעה, מהצורך להנחות גם את האישה. האמירה התלמודית 'שֶׁחַיָּב לְאָהֲבָה כְּגוּפוֹ וּלְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ' יכולה להתפרש כביטוי לאהבה גדולה, אבל לא לקשר בין שתי נפשות. כמו שהאישה הראשונה נבראה מצלעו של אדם, כך כל אישה אמורה להיות יקרה לגבר כגופו, כי היא קניינו.
'אֶפֶס כִּי לֹא יִמָּנַע בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ'. חס ושלום, אין להפריז בביטויי אהבה ובמעשי האהבים עם האישה עד כדי ביטול תורה ר"ל. אם הגבר יושב בבית המדרש ולומד תורה, אך מתקשה לפעמים להתרכז, זה מובן, אבל הנה, מצאנו דרך לא הוגנת להאשים את האישה בביטול תורתו של הגבר. על כן יחסוך הבעל בזמנו המוקדש לרעייתו, כדי לא להיבטל מלימוד תורה.
חז"ל הקצינו את הביקורת שלהם על כמות תשומת הלב המורעפת על ידי הבעל כלפי אשתו. אין להרבות שיחה עמה, שכן בזאת גורם הבעל רעה לעצמו (איך?), בטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום! אם כן, בכל פעם שאתם חושבים על הגיהנום – זכרו מי עלולה לגרור אתכם לשם!
'שֶׁתְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת' – ראוי שנשוב אל מקורו של ניב זה, אל מסכת סנהדרין התלמודית, בה מדובר על יחס לכופרים ולחוטאים (הדוגמה הניתנת שם היא הדחייה שדחה ר' יהושע בן פרחיה את ישוע). זה היחס הראוי לאישה? מה משמעות 'שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת' בעניין זה, של היחס לאישה? בונבוניירה בימין ופליק בשמאל?
'וְעִקַּר הָאַהֲבָה הִיא אַהֲבַת הַנֶּפֶשׁ, וְעָלָיו מֻטָּל לְהוֹכִיחָהּ בְּנֹעַם שִׁיחַ וּלְהַדְרִיכָהּ בְּדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, וּלְהַרְחִיקָהּ מִלָּשׁוֹן הָרַע וְכַעַס וּקְלָלוֹת וְהַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה' – לזאת ייקרא 'אהבת הנפש'! על הבעל מוטל להוכיח את האישה (להגיב על המשגים שלה) ולהדריכה. הוא המלמד, והיא הלומדת. נכון, הרב פאפו מציע לעשות זאת בנועם שיח. על הבעל להקפיד על צניעותה של האישה ולהרחיק אותה מכל אותם ביטויים שליליים, שהיא עלולה להוציא מפיה: רכילות, התפרצויות כעס, קללות והזכרת השם לבטלה. הרי גברים באופן טבעי לא עושים זאת...
'כִּי אָז יֶחֱרַד לִבָּהּ וְתִזָּהֵר יוֹתֵר מִן הָאִישׁ' - איך מחנכים את האישה? מכניסים בה פחד מפני תוצאות מעשיה הנלוזים. הוא, הבעל, יתנהג בדרך ישרה משום שלמד תורה, משום שהשכיל, ומשום שמורא הרבי עליו, ואילו היא, שנבונה ומשכילה איננה – פשוט תפחד לחטוא. וכל זאת, כדי 'שֶׁיְּהֵא בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה עַזָּה'.
ואם על אדנים אלה בנוי הקן המשפחתי, מובטח לו, לגבר, שאהבה עזה תרפד את הקן.