רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְאָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת. אֲבָל עַמֵּי־הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ! דָּחַק יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס. אָמַר לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לוֹ: בְּנִי, קָרִיתָ? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שָׁנִיתָ? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, בַּמָּה אֲפַרְנֶסְךָ? אָמַר לוֹ: פַּרְנְסֵנִי כַּכֶּלֶב, פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב. פִּרְנְסוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, יָשַׁב רַבִּי וְהָיָה מִצְטַעֵר. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא? שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת בִּכְבוֹד תּוֹרָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ. אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל!
בבא בתרא
מי היה אותו יונתן בן עמרם? על פי מדרש זה הוא היה מתלמידיו הפחות מוכרים של רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא. אולי היה תלמיד חדש, ואולי תלמיד שקט במיוחד. יונתן בן עמרם מופיע בתלמוד פעם אחת נוספת, וזאת הפעם עם התואר 'רבי':
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם: נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּכֵלִים שֶׁל חוֹל וּלְבָשָׁן – נִטְמְאוּ. (חגיגה)
ר' יהודה הנשיא היה, בנוסף לכל תאריו התורניים והציבוריים, אדם עשיר. המדרש מספר עליו שבשנות בצורת היה פותח את אוצרותיו ומחלק מזון לנצרכים. מנהג יפה, אלא שרבי עשה סלקציה, וחילק את המזון רק ל'בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת'. הוא הוסיף הנחיה מפורשת: 'אֲבָל עַמֵּי־הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ!'.
אפליה זו מוכרת לנו ממדרש מפורסם אחר, שבו 'רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ - לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ' (ברכות). אותו מדרש מספר על הדחתו של רבן גמליאל, על בחירת ר' אלעזר בן עזריה במקומו, ועל פתיחת בית המדרש לכל, פעולות שגרמו לו, לרבן גמליאל, להתחרט עמוקות, אחרי ששמע ש'אותו יום' הוסיפו לבית המדרש ארבע מאות או אפילו שבע מאות ספסלים (אפילו בישיבת פוניבז' אין כמות כזאת...). הסלקציה של רבן גמליאל היתה, כך נראה, נבזית במיוחד, שכן אי אפשר לבדוק אדם אם 'אין תוכו כברו', כהנחייתו, ומכאן ששרירות לבם של המאבטחים, או שמא רוח המפקד, היתה המדיניות של הכנסת התלמידים, מה שאולי הביא לכך, שאנשים עובדי כפיים, שבאו אל בית המדרש בבגדי העבודה שלהם, לא הורשו להיכנס למוסד הסנובי הזה.
רבי חוטא בכך שהוא עושה למבקשי הלחם 'אוֹדִישְן'. הוא שואל את המבקש" קָרִיתָ? שָׁנִיתָ? ואם התשובה שלילית, הוא עונה לו: אִם כֵּן, בַּמָּה אֲפַרְנֶסְךָ? הוא מתעלם ממצוקת הרעב, שאינה מפלה בין תלמידי חכמים ל'עמי הארץ', ביטוי המעורר אסוציאציה מביכה לאפשרות, שהרעב הוא עובד אדמה, שהוכרע על ידי הבצורת. הרעב של המשכילים מדבר אל לבו של רבי יותר...
יונתן בן עמרם הוא בעל לשון, והוא יודע להשיב לו, לרבי: ' פַּרְנְסֵנִי כַּכֶּלֶב, פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב!'. גם בעלי חיים רעבים ראויים לחמלה.
חטאו השני של רבי הוא בכך, שהוא נותן לו, ליונתן בעמרם, מזון, ומיד אחרי כן הוא מצטער על שהאכיל 'עם-הארץ'. כאן מצטרף לתמונה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, ששמו רומז לנו כי היה בנו של רבי יהודה הנשיא. הוא מפגין חשיבה מחוץ לקופסה, ומעלה השערה שאולי אותו יונתן בן עמרם היה בכל זאת תלמיד בבית מדרשו של רבי, תלמיד שעדיין לא התבלט בקהל בית המדרש הגדול שלו. רבי שמעון אף מציע סיבה להצטנעותו זו של התלמיד: 'שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת בִּכְבוֹד תּוֹרָה'. 'להנות' בהקשר זה פירושו לקבל מזון. מערכת הערכים של יונתן בן עמרם אומרת לו, שאין לעשות את התורה קרדום לחפור בו, וכי הזכות לא לרעוב אין לה שום קשר עם היותך תלמיד חכם.
הסיום יפה וטוב. בדקו ומצאו שאכן, יונתן בן עמרם הוא מתלמידיו הרבים של רבי; ורבי, בדומה ליהודה אחר, יהודה בן יוסף, שהודה בטעותו ואמר על תמר כלתו 'צדקה ממני', מחליט לשנות את המדיניות, והוא מכריז: 'יִכָּנְסוּ הַכֹּל!'.
את האפליה בין תלמידי חכמים לעמי הארץ בעת חלוקת מזון לרעבי הבצורת היו זוכרים לו, לרבי, עוד שנים רבות, ותלמיד אחד, חכם וצנוע, ובן יקיר ומוערך, שידע כיצד להוכיח את אביו במילים הנכונות, מנעו ממנו את הביזיון הזה.