וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (קהלת יב, ט)
רַב נַחֲמָן אָמַר: לְפַלְטִין גְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ פְּתָחִים הַרְבֵּה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד? נָטַל פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי וּקְשָׁרָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת וְיָצָא דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה. (פלטין = ארמון; גמי = חוט שנשזר מסיבי גומא ושימש לקשירה)
דָּבָר אַחֵר: לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה.
מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד? נָטַל אֶת הַמַּגָּל, כִּסֵּחַ וְנִכְנַס, כִּסֵּחַ וְנִכְנַס, נִכְנַס דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ וְיָצָא דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ;
הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ. כָּךְ שְׁלֹמֹה.
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר: לְקֻפָּה גְּדוֹלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְלֹא הָיוּ לָהּ אָזְנַיִם, וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל, וּבָא פִּקֵּחַ אֶחָד וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם, וְהִתְחִילָה לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנֶיהָ. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה. (קופה = סל; אזנים = ידיות)
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לִבְאֵר עֲמֻקָּה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ מֵימֶיהָ צוֹנְנִים וּמְתוּקִים וְטוֹבִים, וְלֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָשַׁר חֶבֶל בְּחֶבֶל, מְשִׁיחָה בִּמְשִׁיחָה וְדָלָה מִמֶּנָּה וְשָׁתָה; הִתְחִילוּ הַכֹּל דּוֹלִין הֵימֶנָּה וְשׁוֹתִין. כָּךְ מִדָּבָר לְדָבָר, מִמָּשָׁל לְמָשָׁל עָמַד שְׁלֹמֹה עַל סוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
(מדרש קהלת רבה)
זיהוי קהלת כשלמה מבוסס על הפסוק הפותח של מגילת קהלת: דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. נניח לשאלה אם פסוק פותח זה הוכנס על ידי עורך מאוחר על בסיס תיאוריו של קהלת את עצמו ואת חייו כמלך עשיר שידע גם הרבה חכמה, או שמא לפנינו באמת יצירה פילוסופית של המלך שלמה. אנו נתענין בארבעה המשלים שחז"ל יצרו כדי לתאר את תרומתו היחודית של שלמה למה שהיה כל כך חשוב בימיהם – ללימוד התורה.
בפרק י"ב בקהלת נאמר על קהלת, שבנוסף לחכמה הרבה שצבר, הוא עסק בהנחלת התורה לעם, וזאת באמצעות משלים. המשל הוא לא סתם צורה ספרותית. יש לו, על פי רוב, מטרה דידקטית – ללמד. המשל יכול להאיר עינים בנושא מסובך להבנה על ידי מתן דוגמה מתחום יומיומי, המוכר לשומע.
ומה הדרך של חז"ל לפרט את תרומתו הדידקטית של שלמה לעניין הנחלת לימוד התורה לעם? באמצעות משלים, כמובן! האם המשלים יכולים ללמד אותנו דבר מה אודות דרכו של שלמה בהנחלת התורה? כן, בהחלט!
המשל הראשון מתאר את דרכו של שלמה כתכסיס המוכר לנו מהמיתולוגיה היוונית. תזאוס נכנס אל הלבירינט בכרתים כדי להרוג את המינוטאורוס המפלצתי. כדי למצוא את דרכו חזרה אל מחוץ למבוך, ציידה אותו אריאדנה, בת מלך כרתים, בחוט מוזהב, שקשר אל הפתח. חוט זה נמשך אחריו כל הדרך פנימה, והוביל אותו גם החוצה, אל היציאה. סיפור זה היה, ככל הנראה, מוכר גם במחוזותינו, וכאן הוא מיוחס לשלמה. כאן משמש הסיפור משל לכניסה לתוך עולם התורה, העלול למשוך אותך אסוציאטיבית מענין לענין, עד שתשכח מאין באת ומה הוא הדבר שרצית ללמוד. אחרי ששלמה פתח את הדרך, וסימן אותה היטב, ידעו כל הלומדים ממנו לעשות כמוהו, לזכור את נקודת המוצא לחקירה התורנית, ולעשות לעצמם מעין סימני דרך, שימנעו מהם לתעות בים פסוקי התורה. המשל מצביע על מתודת למידה מסודרת, הנכנסת בזהירות אל תוך החומר, ולכל אורך הדרך אינה שוכחת מה כבר נלמד, ואיך הגיעו אל זה.
ורב נחמן, שיצר את המשל הקודם, חוזר ומוסיף עוד משל להדגשת הרעיון. את הדרך אל מטרת הלמידה אפשר לסמן ולהדגיש על ידי פעולת כיסוח. אם מדובר במשל, זה כיסוח השיחים והעשבים, היוצר שביל ברור, שייראה גם בדרך חזרה. אם מדובר בנמשל, אולי הכוונה להשלכה הצידה של כל מיני עובדות לא רלוונטיות, המהוות הסחת דעת מהמטרה. עם הסרת עובדות אלה קל יותר לראות את המטרה, ואחרים ההולכים בעקבותיך כבר פטורים מלבזבז את זמנם על הסחות דעת אלה. הדרך אל המטרה תיראה להם כבר ביתר בהירות.
רבי יוסי מתייחס לאספקט אחר של לימוד התורה, שהוא ממשיל אותו ליצירת אוזנים או ידיות לסל הפירות, מה שמאפשר לטלטל אותו ממקום למקום. המתודה עליה מצביע רבי יוסי היא טלטול הידע, כלומר העברתו ממקום למקום, כך שיפגוש עוד חכמים, שיסתייעו בידע הזה כדי להמשיך ולהשכיל, אבל גם עוד תלמידים, שייהנו בפעם הראשונה מהחשיפה למה שחכם אחר גילה בעיר אחרת, וכך יתרבה הידע בעולם. יצירת התנאים להעברת ידע ממקום למקום היא הצמדת האוזנים לסל הפירות, ורבי יוסי מספר לנו, ששלמה הכשיר את התנאים לכך.
אצל רבי חנינא משולה התורה לבאר מים חיים, שעומקה לא מאפשר לאנשים הצמאים לדלות מתוכה מים לשתיה. זה העומק של התורה, שעבור רוב האנשים אינו נגיש להיכרות ולהבנה. מה עשה שלמה במשלו של רבי חנינא? קשר חבל בחבל, משיחה במשיחה, עד שיכול היה לשלשל דלי אל תחתית הבאר ולהעלות ממנה מים, ומרגע זה יכולים היו הכל להשתמש באותה שרשרת של חבלים ומשיחות וליהנות ממי הבאר. היכולת הדידקטית של קשירת דבר בדבר או של הוכחת דבר על פי דבר אחר יכולה להוביל את הלומד רחוק, ולהביאו למסקנות חדשות, שלא הסיק מתוך כניסה אל התורה מעל פני השטח בלבד.
בימיו של שלמה לא היתה התורה יותר מכמה מגילות, שמעטים בעם הכירו. אפילו המלך השתמש בסופרים מקצועיים, שידעו קרוא וכתוב; אבל בימי חז"ל, כשאל התורה הכתובה נצטרפה התורה שבעל-פה, וגם היא החלה להיות מועלית על הכתב, הפך לימוד התורה לא רק לאידיאל רוחני אלא גם לאתגר למדני, ואת פריצת הדרך הדידקטית בתחום לימוד התורה מייחסים חז"ל לשלמה המלך, החכם מכל אדם. ארבעת המשלים שקראנו כאן מראים לנו איך לומדים.