שָׁנוּ חֲכָמִים: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת - דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְנִשְׂכָּר לִמְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בַּדָּרוֹם לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ לְבַעַל הַבַּיִת: תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן לִי פֵּרוֹת בִּשְׂכָרִי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. אָמַר לוֹ הַשָּׂכִיר: אִם כֵּן תֵּן לִי קַרְקַע בִּשְׂכָרִי. עָנָה לוֹ: אֵין לִי. אָמַר לוֹ הַשָּׂכִיר: תֵּן לִי בְּהֵמָה בִּשְׂכָרִי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת - אֵין לִי. הִפְשִׁיל הַשָּׂכִיר כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.
לְאַחַר הָרֶגֶל (סֻכּוֹת) נָטַל בַּעַל הַבַּיִת אֶת שְׂכָרוֹ שֶׁל הַשָּׂכִיר בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשּׂאוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד טָעוּן דְּבָרִים שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, נָתַן לוֹ בַּעַל הַבַּיִת אֶת שְׂכָרוֹ.
אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת לַשָּׂכִיר: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי שְׂכָרִי", וְאָמַרְתִּי "אֵין לִי מָעוֹת", בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? כְּלוֹמַר, כֵּיצַד הֵבַנְתָּ אֶת דְּבָרַי, וְהַאִם לֹא חֲשַׁדְתַּנִי, שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּט מִלְּשַׁלֵּם לְךָ? עָנָה לוֹ: אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא (סְחוֹרָה) בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לָךְ, וְלָקַחְתָּ אוֹתָהּ בָּהֶן בַּכְּסָפִים הַמַּגִּיעִים לִי, וְאֵין בְּיָדְךָ כֶּסֶף. שָׁאַל אוֹתוֹ: וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי בְּהֵמָה", וְאָמַרְתִּי "אֵין לִי בְּהֵמָה", בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? עָנָה לוֹ הַפּוֹעֵל: אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת הַבְּהֵמָה בְּיַד אֲחֵרִים. וְהוֹסִיף וּשְׁאָלוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי קַרְקַע", וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי קַרְקַע", בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? עָנָה לוֹ: אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מֻחְכֶּרֶת הַקַּרְקַע בְּיַד אֲחֵרִים הִיא, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הַקַּרְקַע מִן הַחוֹכְרִים. וְשָׁאַל עוֹד: וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי פֵּרוֹת", וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי פֵּרוֹת", בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? עָנָה לוֹ: אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא אֵינָן מְעֻשָּׂרוֹת, וּלְפִי שָׁעָה אִי אֶפְשָׁר לָתֵת אוֹתָן. וּשְׁאָלוֹ: וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת", בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? עָנָה לוֹ: אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם מִסִּבָּה כָּלְשֶׁהִי, וְלָכֵן אֵין בְּיָדוֹ כָּעֵת דָּבָר.
אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: הָעֲבוֹדָה (כְּלוֹמַר, נִשְׁבָּע בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה, שֶׁלֹּא הָיָה אָז כֶּסֶף בִּרְשׁוּתוֹ), כִּי הִדַּרְתִּי, כְּלוֹמַר, נָדַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי כָּל נְכָסַי בִּשְׁבִיל הוּרְקָנוֹס בְּנִי, שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, שֶׁנָּדַרְתִּי שֶׁלֹּא לְהַשְׁאִיר בְּיַד בְּנִי כֹּל נְכָסִים. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי בַּדָּרוֹם, שֶׁהָיוּ חַכְמֵי הַדּוֹר, הִתִּירוּ לִי כֹּל נְדָרַי, וְאָז יָכוֹל הָיִיתִי לָבוֹא וּלְשַׁלֵּם לְךָ מִיָּד. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת, אַף הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת.
בבלי שבת עפ"י שטיינזלץ
לדון לכף זכות – משמע להימנע מחשדות ומהאשמות כלפי הזולת, גם כאשר מעשיו לא נראים צודקים. פעמים רבות אין אנו רואים את התמונה השלמה, וחסרים לנו המניעים או הסיבות למעשיהם של אחרים. מי שממהר לשפוט, ובעיקר לחומרה, את מעשי הזולת, עלול לפגוע בו או ביחסים ביניהם ללא הצדקה. חז"ל אומרים, שאלוהים גומל לאנשים, הדנים את זולתם לכף זכות.
כדי להמחיש במה דובר, מביאים חז"ל סיפור, המציג לנו בהקצנה אדם, הזכאי בכל המובנים לכעוס על נותן עבודתו, שמנע ממנו את שכרו, ואילו הוא דן את אותו נותן עבודה לכף זכות, בלי שיקבל אפילו קצהו של הסבר לאותה הלנת שכר.
ערב יום הכיפורים, והשכיר הגלילי, העובד את אדוניו תקופה ארוכה, שתימשך לשלוש שנים, עולה מהדרום לביתו שבגליל לחגוג את היום הקדוש ואת סוכות עם בני משפחתו. הוא מבקש מהאדון את שכרו ונענה בסירוב. אחרי שהציע כמה תחליפים לשכר בצורת מזון, בהמות או קרקע, ונענה בשלילה בכל פעם, הוא עוזב בפחי נפש (אם כי לא בכעס) והולך הביתה, כשכליו ריקים. זה הולך להיות חג עצוב מאד בביתה של המשפחה הענייה.
בעל הבית, שלא נתן לפועל שלו את שכרו, יכול היה להסביר לאיש מדוע אין ביכולתו לשלם לו בכל צורה, ומשום מה אין הוא עושה זאת. אולי בסוף הסיפור נבין מדוע...
אחרי החג עולה בעל הבית לגליל עם שלושה חמורים עמוסי כל טוב, מבקר בביתו של השכיר, מעניק לו את האוכל הטוב, יושב עם המשפחה ואוכל אצלם, ואחרי כן נותן לאיש גם את שכרו במעות. אין ספק, שהפועל מופתע, אך עדיין אין הוא מבקש הסברים. מי שנוקט את היוזמה ומספק את ההסבר הוא בעל הבית עצמו, שמבקש תחילה להביע הערכתו לסבלנות של הפועל שלו, והוא חוקר אותו אם לא נתעוררו אצלו חשדות, שמא אין בעל הבית מתכונן לשלם לפועל כלל. כל תשובותיו של הפועל הן בבחינת 'דן לכף זכות'. הוא מספק לעצמו הסברים מניחים את הדעת, סיבות אפשריות לכך שבעל הבית באמת לא יכול היה לשלם לו בכל צורה שהיא.
מה חסר בסיפור? מדוע לא הסביר בעל הבית לפועל שלו את מצבו, ומדוע הפועל לא תבע הסברים? בעל הבית הפגין חוסר רגישות למצבו של הפועל, בעוד שהפועל קיבל בהכנעה, אם כי בצער רב, את העובדות כפי שהן.
הסיבה האפשרית, עליה חשב הפועל, כאשר אמר בעל הבית שגם כרים וכסתות אין הוא יכול לתת לו, היתה סיבה מאד קרובה לאמת. אחד המצבים האפשריים, בהם אין אתה יכול לבצע כל פעולות ברכוש שלך, הוא קיומו של נדר שנדרת, להקדיש את כל רכושך (לבית המקדש? לקהילה?). ואכן, זאת היתה הסיבה האמיתית.
בעל הבית מספר לפועל, כי נדר להקדיש את כל רכושו 'בשביל', כלומר בגלל, בנו שלא עסק בתורה. כלומר – בכעסו על בנו, שלא עסק בתורה, נדר האב לא להוריש לו דבר מכל נכסיו. הסיפור הזה מצלצל מוכר, ואכן, יש בידינו אגדה מאבות דרבי נתן, בעלת קווי דמיון מובהקים לסיפור שלפנינו, אם כי בהיפוך מסוים. באותה אגדה היה זה הורקנוס, אביו של ר' אליעזר המפורסם, שהדיר את בנו מהירושה דוקא משום שאליעזר נטש את האחוזה והלך לירושלים ללמוד תורה. בסיפור שלנו הורקנוס הוא הבן. בשני הסיפורים מצליח האב להתיר את הנדר. באגדה על ר' אליעזר מתרחש הדבר אחרי שאביו מגלה את ההערכה הרבה שרוחשים לבנו חכמי ירושלים. בסיפור שלפנינו לא מסופר מדוע ביקש האב להתיר את הנדר. אולי הבין האב, כי כל עוד כל רכושו מוקדש בנדר – אין הוא יכול להיות בעל בית הוגן, ולשלם לפועליו את שכרם המגיע להם.
בעל הבית מהדרום אינו מתנצל על אחריותו להשתלשלות הדברים, אבל בהליכתו צפונה עם החמורים ועם המתנות הוא מבקש להביע, אם כי לא במילים, את צערו על הקושי שגרם לפועל שלו. הוא חותם את העניין בברכה לפועל: 'כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת, אַף הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת'.
המדרש שלפנינו אינו משתמש במשל כדי לתמוך באמירה 'הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת - דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת', אלא בסיפור 'מהחיים'. הסיפור חושף מערכת יחסים בין עובד למעביד, שבה המעביד מגלה חוסר רגישות, בעוד שהעובד הנחות ממנו כלכלית, והתלוי במעביד שלו, מגלה רוחב לב ואמונה אופטימית בבוס, גם אם לא טרח להסביר לו מדוע אינו יכול לשלם לו את שכרו. האם ההימנעות של בעל הבית ממתן הסבר נבעה מאטימות בלבד, או שמא תרמה לעניין גם בושה על כך שהסתבך בשל כעסו על בנו שלו? לאלוהים פתרונים. האם אנו נדון אותו לכף זכות אחרי ששמענו את כל הסיפור?