רָבָא אָמַר: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, שֶׁמְּוַתֵּר עַל מָה שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ מִן הַדִּין — מַעֲבִירִין לוֹ (סוֹלְחִים לוֹ) עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". וְכָךְ הוּא מְפָרֵשׁ: לְמִי נוֹשֵׂא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָווֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שֶׁעוֹשִׂים כְּלַפָּיו.
וְעַל זֶה מְסֻפָּר: רַב הוּנָא, בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ, חָלָה. נִכְנָס רַב פָּפָּא לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹמוֹ. רָאָה שֶׁנֶּחֱלַשׁ עוֹלָמוֹ, שֶׁהוּא נוֹטֶה לָמוּת. אָמַר לָהֶם, לַמְּטַפְּלִים בּוֹ: הָכִינוּ לוֹ צֵידָה, כְּלוֹמַר, תַּכְרִיכִים וּשְׁאָר צָרְכֵי הַמֵּת. לְסוֹף הִבְרִיא רַב הוּנָא. הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ רַב פָּפָּא לִרְאוֹת אוֹתוֹ, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ גָּזַר אֶת דִּינוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לְמִיתָה. אָמְרוּ לְרַב הוּנָא יְדִידָיו: מָה רָאִיתָ, כְּשֶׁהָיִיתָ בְּאוֹתוֹ מַצָּב שֶׁל גְּסִיסָה? אָמַר לָהֶם: כֵּן, כָּךְ הָיָה, וְהָיִיתִי בֶּאֱמֶת קָרוֹב לָמוּת, וְאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה: הוֹאִיל וְאֵינֶנּוּ מַעֲמִיד בִּדְבָרָיו, וּמְוַתֵּר (לְמִי שֶׁחָטָא לוֹ) —אַל תַּעַמְדוּ אִתּוֹ לְדַקְדֵּק בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" (מִיכָה ז, יח), לְלַמֵּד כִּי לְמִי נוֹשֵׂא עָווֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.
בבלי ראש השנה עפ"י שטיינזלץ
רבא מלמד אותנו לסלוח למי שפוגע בנו, ואומר, כי אלוהים ירשום זאת לפניו, ויֵדַע גם הוא לסלוח לנו, גם אם מן הדין השמיימי הוא שניענש על חטאים שלנו.
הוא מספר על רב פפא, שהתבייש מאד כאשר ביקר את רב הונא, ששכב על ערש דווי, ומתוך שהיה משוכנע שקרב יומו של רב הונא החולה, ציווה על המטפלים בו להתחיל להכין את כל הדרוש לקבורה – תכריכים וכו'. להפתעתו התאושש רב הונא וחזר לחיים. רגש אשמה כבד מילא את רב פפא, כאילו סיכן הוא את חיי רב הונא. רב הונא עצמו לא זקף את הדבר לחובת חברו רב פפא, ולשאלת חבריו מה ראה, כשהיה באותו מצב של בין חיים למוות, ענה כי אלוהים ציווה לבית דין של מעלה להקל בדינו ולהשיבו לחיים, וזאת בזכות שהוא, רב הונא, 'העביר על מידותיו', ולא נטר לרב פפא על דבריו. זה אחד המדרשים, המספר לנו משהו שחוו אלה 'שחזרו משם'.
בסיפור זה מקופל רעיון נוסף, האומר כי גם ברגעיו האחרונים של אדם, יכול הוא לסלוח לאנשים שפגעו בו.
הפסוק המקראי, המחזק את הרעיון המובע כאן, מקורו בפרק האחרון של ספר מיכה:
"מִי אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן, וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא".
אלוהים, על פי מיכה, נושא עוון, כלומר סולח על פשעי העם (שארית נחלתו), ועובר על חטאיו, כלומר מוכן לעבור מעליהם ולא להעניש.
רבא, כמובן, דורש את הפסוק בדרך מקורית. על פי הדרש של רבא, אלוהים 'נושא' לעוון האדם, אם האדם 'עובר' על פשעי אנשים אחרים כלפיו.