אִלְפָא ור' יוֹחָנָן הָיוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה יַחַד. נִדְחַק לָהֶם הַדָּבָר מְאוֹד, שֶׁהָיוּ עֲנִיִּים גְּדוֹלִים וְנִזְקָקִים מְאוֹד בְּפַרְנָסָתָם. אָמְרוּ: הָבָה נַעֲמֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲשֶׂה אֵיזֶה שֶׁהוּא עֵסֶק, וּנְקַיֵּם בְּעַצְמֵנוּ מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דְּבָרִים טו, ד), וּמוּטָב שֶׁלֹּא נֵעָשֶׂה אָנוּ אֶבְיוֹנִים גְּמוּרִים. הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ, וְהָיוּ אוֹכְלִים פַּת.
בָּאוּ (לְשָׁם) שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שָׁמַע ר' יוֹחָנָן, שֶׁאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: הָבָה נַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם כֹּתֶל זֶה, וְנַהַרְגֵם, לְפִי שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ הָאַחֵר: הַנַּח לָהֶם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם אֶחָד, שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, וְיָבוֹא לְהַצְלָחָה רַבָּה. ר' יוֹחָנָן שָׁמַע כָּל זֶה, וְאִלְפָא לֹא שָׁמַע. אָמַר לוֹ ר' יוֹחָנָן לְאִלְפָא: הַאִם שָׁמַע אֲדוֹנִי דָּבָר? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר ר' יוֹחָנָן בְּלִבּוֹ: מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וְאִלְפָא לֹא שָׁמַע, מִכָּאן שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת הַשָּׁעָה.
אָמַר לוֹ ר' יוֹחָנָן לְאִלְפָא: אֶחֱזֹר אֲנִי הַבַּיְתָה, וַאֲקַיֵּם בְּעַצְמִי מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דְּבָרִים טו, יא). ר' יוֹחָנָן חָזַר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאִלְפָא לֹא חָזַר, וְהָלַךְ לַמֶּרְחַקִּים לַעֲסָקִים. עַד שֶׁבָּא אִלְפָא מִמִּסְּעוֹתָיו, נַעֲשָׂה ר' יוֹחָנָן לְרֹאשׁ יְשִׁיבָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ גַּם הִשְׁתַּנָּה מַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי לְטוֹבָה.
אָמְרוּ לוֹ לְאִלְפָא: אִם הָיָה אֲדוֹנִי יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד, וְלֹא הוֹלֵךְ לַעֲסָקִים, לֹא הָיָה מוֹלֵךְ ר' יוֹחָנָן, שֶׁלֹּא הָיָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ יְשִׁיבָה. הָלַךְ אִלְפָא, תָּלָה עַצְמוֹ בְּתֹרֶן שֶׁל סְפִינָה, וְאָמַר בְּלָשׁוֹן זוֹ: אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּשְׁאַל אוֹתִי בַּבְּרַיְתָא שֶׁל ר' חִיָּיא ור' אוֹשַׁעְיָא, וְלֹא אֶפְתּוֹר לוֹ אֶת הַבְּעָיָה מִתּוֹךְ מִשְׁנָתֵנוּ, נוֹפֵל אֲנִי מִתֹּרֶן הַסְּפִינָה וְטוֹבֵעַ, שֶׁרָצָה לְהַרְאוֹת שֶׁגָּדוֹל כֹּחוֹ בַּתּוֹרָה גַּם עַכְשָׁו, וְלֹא בְּשֶׁל הַפְסָקַת לִמּוּדוֹ לֹא עָלָה לִגְדֻלָּה. כַּאֲשֶׁר שְׁאָלוּהוּ שְׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת, עָנָה עַל כֻּלָּן כַּהֲלָכָה...
בבלי תענית על פי שטיינזלץ
את ר' יוחנן כולנו מכירים –בכיר אמוראי ארץ ישראל מן הדור הראשון, וראש ישיבת טבריה במשך עשרות שנים. תרומתו לתלמוד הירושלמי – גדולה מאד. החכם אילפא היה חברו ללימודים טרם עלה ר' יוחנן לגדולה. המדרש שלפנינו מספר, כי גם אילפא היה חכם גדול, וכי מצבו הכלכלי גרם לו לצאת לחפש פרנסתו במרחקים, מה שפגע ביכולתו להמשיך ללמוד תורה כמו ר' יוחנן. המדרש מספר לנו מדוע נפרדו דרכיהם של השניים, ומדוע לא זכה אילפא לאותו מעמד כחברו יוחנן.
על פי הסיפור יצאו השניים מבית המדרש, והתכוונו לחפש את פרנסתם, כי היו עניים מרודים. הם הצדיקו את המעשה בכך שהגדירו אותו כמצווה מן התורה: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". אותה מצווה מן התורה מצביעה על חובתו של כל אדם לתמוך באביונים, כדי שלא יהיו אביונים בחברה. ניתן גם לקרוא את הפסוק מהתורה כציפיה מאלוהים, שידאג לפרנסתם של כל בני ישראל. אבל שני תלמידי החכמים שלנו ראו חובה לעצמם לא להמתין – לא לחסדי האל ולא לחסדי אדם, ולצאת בעצמם לחיפוש פרנסה.
בהיותם בדרך, הם מתיישבים לאכול פת. הם, ככל הנראה, לא מנוסים ביותר בענייני נוודות, ואינם מבחינים, כי מקום ישיבתם הוא מסוכן. זה כותל רעוע, העומד לנפול. וכאן, בצידו של הכותל הרעוע, מתרחש המעשה המופלא. שני מלאכי שרת מזדמנים למקום, ומתלבטים אם להפיל את הכותל על הבחורים, כעונש על שעזבו את לימוד התורה. אחד המלאכים מציע לא לעשות את הדבר, שכן הוא יודע שאחד משני תלמידי החכמים, 'הַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ', כלומר עומד לקרות לו משהו טוב, משהו שגם יחזירו ללימוד תורה, וגם ישפר את מצבו הכלכלי. שיחת המלאכים נקלטת באוזנו של יוחנן, והוא שואל את אילפא חברו, אם שמע דבר מה. מִשֶּׁעוֹנֶה אילפא כי לא שמע דבר, מבין יוחנן, כי הוא זה שהשעה עומדת לו, והוא מחליט לסמוך על כך, ולשוב אל בית המדרש.
זהו רגע מכונן בחייו של יוחנן, שבזכות שיבתו אל בית המדרש ובזכות מעלותיו כחכם בתורה הוא מתמנה לראש הישיבה, מעמד שיש בו גם כבוד וגם פרנסה. ברגע ההחלטה של יוחנן לשוב אל בית המדרש מתפצלות דרכיהם של שני החברים. אילפא ממשיך בדרכו, מוצא את פרנסתו, ושב לאחר זמן רב הביתה.
'איבדת את הסיכוי שלך לעלות לגדולה – אומרים לו החכמים – לו היית נשאר פה, היית אתה מתמנה לראש הישיבה'. אילפא כועס, ואולי גם מקנא, והוא מחליט לאתגר את החכמים במעשה, שגם יסכן אותו פיזית. הוא הולך ותולה עצמו בראש תורן של ספינה, ומציע לחכמים להביא בפניו ברייתות – משניות חדשות, שלא זכו להיכנס למשנה, מבית מדרשם של ר' חיא ור' אושעיא, וכל ברייתא כזאת שתובא בפניו – הוא יוכיח שניתן לגזור אותה מהמשנה עצמה, כלומר שהן מיותרות. אם ייכשל, יפיל עצמו מראש התורן אל המים, ויטבע למוות. הלהטוט הזה נועד להוכיח לכל את חוכמתו הגדולה, אך תוך כדי זה הוא גם קורא תיגר על עבודתם הלמדנית של חכמי תקופתו, שממשיכים לייצר ברייתות חסרות ערך, וכל זה, כשהוא תלוי לו בראש התורן. המדרש ממשיך ומספר, כי אילפא עמד בדיבורו, והצליח לבצע את מה שהתחייב לו. האם זה ביסס את מעמדו כחכם גדול? מתי החליט לרדת מראש התורן? על כך אין לנו מידע. כמו כן נשאיר לר' יוחנן את חשבון הנפש מדוע לא שיתף את אלפא במה ששמע מפי המלאכים למרגלות הכותל הרעוע. גם את המלאכים היינו רוצים לשאול מדוע לא הפילו את הכותל על אילפא...
אילפא, שהוא ה'לוּזֶר', לכאורה, בסיפור הזה, ממחיש לנו, במחשבה שנייה, את הרעיון, שיכול אתה לשלב בחייך לימוד תורה מעמיק עם עבודה לפרנסתך ולפרנסת בני ביתך. לו היה בן זמננו, היינו רואים בו מודל לחיקוי.