הסיפור המקראי על אברהם, שרה והגר פשוט יחסית: שרה לא מצליחה ללדת. היא נותנת את הגר שפחתה לאברהם, שיוליד ממנה ילדים, שייקראו על שמה, שם שרה. אברהם מקבל את מתנת שרה, בא אל הגר, והיא הרה. השאלות שמעלים חז"ל לגבי סיפור זה, והתשובות שהם ממציאים לשאלות אלה, מעידים לא מעט על מקומן של הנשים בעולמם של חכמים.
"וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר" (בראשית טז, ד) - רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא אָמַר: מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה נִתְעַבְּרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, וְהָכְתִיב (בראשית יט, לו) "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן" - אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: שָׁלְטוּ בְּעַצְמָן, וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן, וְנִתְעַבְּרוּ כְּמִבִּיאָה שְׁנִיָּה.
(בראשית רבה)
את הנאמר במקרא "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר" מפרשים חז"ל כאילו בא אברהם אל הגר, ומיד הרתה לו. תיאור זה מקצין עוד יותר את ההבדל בין הגר לשרה. האחת נכנסת להריון מיידי, בעוד גבירתה לא מצליחה להרות שנים רבות. כשר' לוי סבור ש"מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה נִתְעַבְּרָה", נפתח דיון פסבדו מדעי בשאלה אם זה בכלל אפשרי. ר' אלעזר טוען כי אין האישה מתעברת מביאה ראשונה, מה שמראה כי הידע שלו בגניקולוגיה אינו עשיר. על פי הסברו של ר' תנחומא אפשר להבין למה התכוון ר' לוי: ביאה ראשונה רק מבתקת את הבתולין... עונה לו ר' תנחומא כי מקרה לוט ובנותיו סותר את התזה הזאת. בנותיו של לוט, בהיותן חרדות כי לא נותרו עוד גברים בעולם אחרי מהפכת סדום ועמורה, ובחששן כי לא יוכלו לעבוד על אבא לוט יותר מפעם או פעמיים, וגם זה תחת שיכרון אלכוהולי שלא היה מצוי תחת ידיהן בשפע, "שָׁלְטוּ בְּעַצְמָן, וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן", מה שניתן להבין כפגימה שפגמו בקרום הבתולין, וכך "נִתְעַבְּרוּ כְּמִבִּיאָה שְׁנִיָּה". הדיון הפסבדו-מדעי המביך הזה נועד להתיר קושיה ממש לא חשובה: האם נתעברה הגר מיד? הקושיה עצמה ממש חסרת חשיבות, שכן נתנה שרה את הגר לאברהם ממש כדי שיוליד ממנה ילד. הדבר לא נעשה בחטף, או תחת שיכרון. האם רצו חז"ל לייחס לאברהם צדיקות מיוחדת, ותיארו אותו כמי שמסתפק בקיום המצווה פעם אחת בלבד, רק כדי להוליד ילד, או כדי להשביע את רצון שרה?
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן פָּזִי: הַקּוֹצִין הַלָּלוּ אֵינָן לֹא מִתְנַכְּשִׁין, וְלֹא נִזְרָעִים, מֵאֶלֵיהֶן הֵן יוֹצְאִים וּמִתַּמְּרִים וְעוֹלִים. הַחִטִּים הַלָּלוּ, כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעַ עַד שֶׁלֹא יַעֲלוּ. וְלָמָּה נִתְעַקְּרוּ הָאִמָּהוֹת? רַבִּי לֵוִי מִשֵּׁם רַבִּי שִׁילָא דִּכְפַר תְּמַרְתָּא וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן, וּמִתְאַוֶּה לְשִׂיחָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, יד) "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי - לָמָּה עִקַּרְתִּי אֶתְכֶם? בִּשְׁבִיל (שיר השירים ב' י"ד) "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ".
(בראשית רבה)
חז"ל תמהים על יסורי העקרות שהביא אלוהים על האמהות (שרה, רבקה, רחל) לעומת הקלות שבה ילדו השפחות ילדים. אצל השפחות נולדים הילדים כמו יבלית, בעוד שאת ילדי האמהות עליהן לטפח בעמל רב כמו את החיטה. הסברם של חז"ל לסיבה לעקרות האמהות רחוקה מלהניח את הדעת, שכן הם אומרים כי אלוהים מתאווה לתפילתן של האמהות העקרות. לו רצה האל לשוחח עם האמהות, יכול היה לפנות אליהן ישיריות, כשם שעשה עם אברהם ועם יעקב, לא? לחיזוק דבריהם הם יוצרים מדרש על הפסוק משיר השירים "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע". חגוי הסלע הקשה הם אצל חז"ל המטאפורה לעקרות. בקשתו של האל לשמוע את תפילתן להריון היא המשכו של הפסוק: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ".
רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בַּר פַּפָּא: כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מִתְרַפְּקוֹת עַל בַּעֲלֵיהֶן בְּנוֹיָן... רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ בַּעֲלֵיהֶן מֵהֶן, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מְקַבֶּלֶת עֻבָּרִין, הִיא מִתְכַּעֶרֶת וּמִתְעַזֶּבֶת, שֶׁכָּל תִּשְׁעִים שָׁנָה שֶׁלֹא יָלְדָה שָׂרָה הָיְתָה כְּכַלָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ, וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל שָׂרָה, וְהָיְתָה שָׂרָה אוֹמֶרֶת לָהֶם: צְאוּ וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל עֲלוּבָה, וְהָיְתָה הָגָר אוֹמֶרֶת לָהֶם שָׂרַי גְבִרְתִּי אֵין סִתְרָהּ כְּגִלּוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת רְאוּ כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹא נִתְעַבְּרָה וַאֲנִי בְּלַיְלָה אֶחָד נִתְעַבַּרְתִּי, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת: עִם דָּא אֲנָא מִסַּב וּמִתַּן, הַלְוַאי מִסַּב וּמִתַּן עִם מָרָהּ.
(בראשית רבה)
יש להם, לחז"ל, עוד הסברים מוזרים על הסיבות לעקרות הנשים. אישה עקרה, אומר ר' עזריה בשם אחרים שקדמו לו, מתרפקת על בעלה כדי שיחפוץ בה, וישכב עמה, עד שתהרה לו. היא גם תטפח את הנוי שלה, כדי למשוך את לבו. כלומר – זה שהאישה עקרה – זה מוסיף להנאתו של הבעל. רבי הונא ורבי אבון מציינים עוד, שכל עוד לא ילדה האישה ילדים, גופה נותר צעיר ומושך, ולאחר שילדה – היא מתכערת, ואז היא 'מתעזבת' – בעלה עוזב אותה, כי אינו נמשך אליהו עוד. תמיד היתה קיימת בעולמם של חז"ל האופציה לשאת אישה נוספת, צעירה ומושכת. וכך שרה, שלא ילדה עד גיל תשעים, נותרה נאה ככלה בחופתה. אברהם בוודאי הרוויח מהעסק...
וכאן מתפתח סיפור עלילה מעורר חיוך. שרה היפהפיה זכתה לביקור מטרוניות, שבאו לשאול לשלומה. שרה הגאה והצנועה היתה מפנה אותם לשאול גם בשלומה של העלובה, זו שפחתה הגר. אך הגר, לאחר שילדה, היתה מספרת להן, למטרוניות, כי למעשה העלובה היא שרה, וכי גורל העקרות נפל עליה משום שלא היתה צדקת. הגר היתה מתגאה בפניהן שנתעברה לאברהם בלילה אחד. סיפור זה הוא פיתוח של הנאמר בבראשית ט"ז: וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.
לו היו מקבלים חז"ל חופש דמיון ויצירה בענייני זוגיות, היו, קרוב לודאי, ממליצים על נישואין לשתי נשים – האחת יפה, מושכת וחיננית, והשניה – יולדת ילדים. את הדגם הזה יציג לנו ספר בראשית בעוד כמה פרקים, כשיעקב יזכה בלאה וברחל, אבל התנ"ך לא יסתיר מאיתנו, שבמודל הזה יש הרבה עצב, קנאה ופוטנציאל הרסני.