מִנַּיִן הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁעַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתָּרוֹת? אָמַר ר' יוֹחָנָן: שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר? וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: חֵי נַפְשְׁךָ, הַמֶּלֶךְ, אִם יָדַעְתִּי" (שְׁמוּאֵל א', יז, נה(, וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ: וְכִי לֹא יָדַע אוֹתוֹ? וַהֲרֵי נֶאֱמַר קֹדֶם לָכֵן, שֶׁדָּוִד נִגֵּן אֵצֶל שָׁאוּל, "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (שם טז, כא)! אֶלָּא תֹּאמַר כִּי עַל אָבִיו שֶׁל דָּוִד הָיָה שׁוֹאֵל.
וּמוֹסִיפִים לִתְמֹהַּ - וְכִי אֶת אָבִיו שֶׁל דָּוִד לֹא יָדַע? וַהֲרֵי נֶאֱמַר עַל יִשַׁי אֲבִי דָּוִד: "וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן, בָּא בָּאֲנָשִׁים" (שם יז, יב), וְאָמַר רַב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר זֹאת ר' אַבָּא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָּוִד, שֶׁנִּכְנַס בְּאוֹכְלוֹסָא )בְּקָהָל גָּדוֹל) וְיָצָא בְּאוֹכְלוֹסָא, שֶׁאִישׁ גָּדוֹל וְחָשׁוּב הָיָה, וּבְוַדַּאי יָדְעוּ הַכֹּל מִי הוּא!
אֶלָּא כָּךְ אָמַר שָׁאוּל, שֶׁרָצָה לְבָרֵר אֶת פִּרְטֵי הַיִּחוּס שֶׁל דָּוִד, אִם מִבְּנֵי פֶּרֶץ הוּא בָּא, אִם מִבְּנֵי זֶרַח הוּא בָּא. וּמַדּוּעַ חֲשׁוּבָה יְדִיעָה זוֹ? אִם מִבְּנֵי פֶּרֶץ הוּא בָּא - מֶלֶךְ יִהְיֶה, לְפִי שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ, וְנִרְמָז הַדָּבָר בְּשֵׁם "פֶּרֶץ". וְאִם מִבְּנֵי זֶרַח הוּא בָּא - אִישׁ חָשׁוּב בִּלְבַד יִהְיֶה, אַךְ לֹא מֶלֶךְ.
וּמַסְבִּירִים: מָה טַעַם אָמַר לוֹ שָׁאוּל לְאַבְנֵר: שְׁאַל עָלָיו? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו" (שם יז, לַח), וּמִשְׁמָעוֹ שֶׁהָיוּ כְּמִדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. וְנֶאֱמַר בּוֹ, בְּשָׁאוּל, "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שם ט, ב), וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדָּוִד דּוֹמֶה לוֹ, וְהַבְּגָדִים מַתְאִימִים לוֹ, הִתְחִיל לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא הוּא הַמְיֹעָד לִמְלוּכָה, וְלָכֵן שָׁאַל. אָמַר לוֹ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל אוֹדוֹתָיו אִם הָגוּן הוּא לְמַלְכוּת אִם לָאו, שְׁאַל עָלָיו, אִם בִּכְלָל רָאוּי הוּא לָבוֹא בַּקָּהָל, אִם לָאו. מָה טַעַם לְפִקְפּוּק זֶה? שֶׁהוּא בָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהַמּוֹאָבִים פְּסוּלִים מִלָּבוֹא בַּקָּהָל לְעוֹלָם.
אָמַר לוֹ אַבְנֵר: הֲלֹא שָׁנִינוּ: עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית. אָמַר לוֹ: אֶלָּא מֵעַתָּה תְּפָרֵשׁ כְּמוֹ כֵן, שֶׁמָּה שֶׁנֶּאֱמַר "מַמְזֵר" הַכַּוָּנָה וְלֹא מַמְזֶרֶת? אָמַר לוֹ: "מַמְזֵר" נֶאֱמַר, שֶׁאֵינֶנּוּ שֵׁם עֶצֶם אֶלָּא שֵׁם תֹּאַר, וְכַוָּנָתוֹ מוּם זָר, מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, הַבָּא מֵחֲמַת פְּרִיצַת גֶּדֶר עֶרְוָה, וְלָכֵן שֵׁם הַתֹּאַר הַזֶּה כּוֹלֵל זְכָרִים וּנְקֵבוֹת כְּאֶחָד.
אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, תֹּאמַר גַּם "מִצְרִי" וְלֹא "מִצְרִית"! עָנָה לוֹ: שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁמְּפֹרָשׁ טַעַם הַכָּתוּב בְּאִסּוּר הָעַמּוֹנִים: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (דְּבָרִים כג, ה), וְכֵיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לָצֵאת הַחוּצָה לְקַדֵּם אוֹרְחִים, וְלֹא דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְקַדֵּם, מִשּׁוּם כָּךְ לֹא הָיְתָה סִבָּה לֶאֱסֹר אֶת הַנָּשִׁים. עָנָה לוֹ: הָיָה לָהֶם לְקַדֵּם אֲנָשִׁים לִקְרַאת אֲנָשִׁים, וְנָשִׁים לִקְרַאת נָשִׁים! שָׁתַק אַבְנֵר, שֶׁלֹּא יָדַע מָה לְהָשִׁיב לְקֻשְׁיַהּ זוֹ.
מִיָּד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה, בֶּן מִי זֶה הָעֶלֶם" (שְׁמוּאֵל א' יז, נו), וּמְעִירִים: שָׁם בַּפָּסוּק קֹדֶם קוֹרֵא לוֹ "נַעַר", וְאִלּוּ כָּאן קוֹרֵא לוֹ "עֶלֶם", וְשִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן בָּא לְרַמֵּז - כָּךְ אָמַר לוֹ, לְדוֹאֵג: הֲלָכָה נִתְעַלְּמָה ("הָעֶלֶם") מִמְּךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הַדִּין. צֵא וּשְׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ! הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, אָמְרוּ לוֹ: הֲלָכָה הִיא: עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.
הִקְשָׁה לָהֶם דּוֹאֵג אֶת כָּל אֵלֶּה הַקֻּשְׁיוֹת מִשְּׁאָר הַפְּסוּלִים. שָׁתְקוּ וְלֹא יָדְעוּ לְהָשִׁיב. רָצָה לְהַכְרִיז עָלָיו, עַל דָּוִד, שֶׁהוּא פָּסוּל לָבוֹא בַּקָּהָל. מִיַּד "וַעֲמָשָׂא בֶּן אִישׁ, וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ" (שְׁמוּאֵל ב' יז, כה), וְנֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה "יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי" (דִּבְרֵי הַיָּמִים א' ב, יז). אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל (כְּעַרְבִי), וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ, כְּלוֹמַר, אֵינוֹ מְקַיֵּם אוֹתָהּ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב, כִּי כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.
וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה זֶה שׁוֹאֲלִים: וְהַאִם נֶאֱמָן הוּא לְהָעִיד בְּדָבָר כְּגוֹן זֶה? וַהֲרֵי אָמַר ר' אַבָּא, אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹגֵעַ לְעַצְמוֹ אֲמָרָהּ - שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו, שֶׁאָמַר הֲלָכָה זוֹ רַק כַּאֲשֶׁר הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בַּדָּבָר, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָעִיד עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁנָּשָׂא עֲמָשָׂא אֶת בִּתּוֹ שֶׁל יִשַׁי (כַּמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שָׁם) הֲרֵי הוּא נוֹגֵעַ בַּדָּבָר!
בבלי יבמות עפ"י שטיינזלץ
חז"ל מַסִּיעִים במכונת הזמן את בית המדרש שלהם לתקופתו של דוד, והם מקיימים את דיוניו - איך לא? - בשדה הקרב בין ישראל לפלשתים.
תוכנו של הדיון הוא כשרותן של עמוניות ומואביות נקבות לבוא בקהל ישראל. את הנימוק להיתר הזה, הנוגד את האמור במקרא מבססים חז"ל על ההבחנה בין זכרים לנקבות בעניין זה, ועל יחוסו של דוד המלך, שמחד הוא צאצא של רות המואביה, ומאידך – מלך ישראל.
כדי להבין את הסיטואציה, נשוב לרגע אל ספר שמואל א' פרק י"ז, אל קרב הביניים של דוד וגלית:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ, וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ! וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶתדָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי! וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו...
וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם, וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ. וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר? וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: חֵי נַפְשְׁךָ, הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר, וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּ,; וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר? וַיֹּאמֶר דָּוִד: בֶּן עַבְדְּךָ, יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
את המקור המקראי נשלים בעוד שני פסוקים:
וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ, וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ, אֲחוֹת צְרוּיָה, אֵם יוֹאָב (שמואל ב' י"ז)
וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי. (דברי הימים א' ב)
מה אומרים חז"ל? הם מפרשים את הכתוב בספר שמואל כך: כאשר שאל שאול את אבנר בן מי הנער הזה, בהתכוונו לדוד, מה שרצה לִשְׁאֹל, לאמיתו של דבר, הוא מה ייחוסו של דוד. מהעובדה שדוד הצליח להעלות עליו את מדי הקרב של שאול, הסיק המלך, כי יתכן והוא הוא הטוען לכתר. חשדו התגבר, כאשר התברר לו, שהוא צאצא של רות, שהיתה צאצאית של פרץ בן יהודה ותמר, ומי ששמו פרץ, ברור שהוא מועד להיות מלך, הרגיל לפרוץ לו דרך בביטחון!
אל הדיון המפולפל מצטרף דואג האדומי, על פי חז"ל, והוא מעלה את הקושיה הרצינית: אִם דוד הוא צאצא של רות המואביה, הרי פסול הוא מלבוא בקהל ישראל! אבנר בן נר, עוד גיבור חיל, שעבר הסבה מקצועית לתלמיד חכם, סותר את דברי דואג האדומי בטענה, כי בתנ"ך כתוב עמוני ומואבי, ולא עמונית ומואבית. ולמה נפסלו הגברים בלבד? שכן הם שקלקלו בעבר הרחוק מאד, כאשר לא קידמו את בני ישראל הרעבים והצמאים בלחם ומים, עת עברו בארצם בדרך לכיבוש ולהתנחלות בארץ כנען. עונים לו, לאבנר, כי הנשים היו אמורות לקדם את הנשים העבריות בלחם ומים, וכי על כן יש לפסול גם אותן. בנקודה זו נכנע אבנר, ולא יודע מה להשיב. כשרותו של דוד בסכנה!
הויכוח נלקח אל תוך בית המדרש, ושם אומרים חכמים, כי ההלכה מדברת בזכרים בלבד. דואג, שהיה מודאג מהכיוון אליו הולכים העניינים ומתפתחים, מסבך את הויכוח בטיעונים נוספים, המסכנים את דוד.
אבל מסתבר שלדוד יש עוד מליצי יושר בין גיבורי המלחמה, ואחד מהם, עמשא שמו, חוגר חרב 'כישמעאלי' (ראו מקורות מקראיים המרמזים על אפשרות כזאת), ואומר בפשטות: מי שאינו מקבל את ההלכה, שמדובר רק בגברים ולא בנשים, יידקר בחרב. בקיצור: מה שלא הולך במוח, הולך בכוח!
מעירים חכמים בשקט – פחד החרב עליהם – שיש פה ניגוד עניינים. עמשא הוא חתנה של "אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ, אֲחוֹת צְרוּיָה, אֵם יוֹאָב", וצרויה היא אחותו של דוד. אם נוצר הקשר המשפחתי הזה קודם לדיון בבית הדין אודות כשרותו של דוד (מזכיר לכם את עדותו של פילבר?), הרי שעדותו של עמשא נגועה בניגוד עניינים. הוא דואג למחותן שלו...
מעניין, שכאשר מדובר בגויים עמונים או מואבים, דעתם של חז"ל נוטה לייחס חשיבות רבה יותר לדתו של האב, בניגוד למקובל כיום ביהדות.