יַנַּאי נִקְלַע לְפֻנְדָּק אֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: הַשְׁקוּנִי מַיִם! הֵבִיאוּ לוֹ קֶמַח מְעֹרָב בְּמַיִם. רָאָה שֶׁמְּרַחֲשׁוֹת שְׂפָתֶיהָ שֶׁל בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָא. הִשְׁלִיךְ מְעַט מֵהַמַּשְׁקֶה לָאָרֶץ, וְנַעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ עַקְרַבִּים. הֵבִין שֶׁכְּשָׁפִים בְּדָבָר. אָמַר לָהֶם: אֲנִי שָׁתִיתִי מִשֶּׁלָּכֶם. שְׁתוּ גַּם אַתֶּם מִשֶּׁלִּי! וְאַף הוּא עָשָׂה כְּעֵין כְּשָׁפִים. הִשְׁקָה אוֹתָהּ, נֶעֶשְׂתָה חֲמוֹר (אָתוֹן). רָכַב עָלֶיהָ, וְהָלַךְ לַשּׁוּק. בָּאָה חֲבֶרְתָּהּ, הִתִּירָה אוֹתָהּ מִן הַכְּשָׁפִים, וְרָאוּהוּ, שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל אִשָּׁה בַּשּׁוּק.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
האם גיבור המעשיה הוא ר' ינאי, מחשובי האמוראים הראשונים של ארץ ישראל. אם כן, מדוע קופח האיש, ואיבד בסיפור זה את תואר הרב? האם בשל המצב המביך, לתוכו הכניס את עצמו בפזיזותו? ואם זה אותו ר' ינאי, שאחת מאמרותיו המפורסמות היא 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה', האם יש בסיפור זה משום הוכחה לכך, שהוא עצמו לא הצטיין בדרך ארץ כלל ועיקר? ואולי מדובר באיש אחר, שלגמרי במקרה שמו זהה לשמו של הרב החשוב...
בשפת התלמוד, אנשים, הנוהגים בדרך ארץ, לא יגידו 'הַשְׁקוּנִי מַיִם!' בלי להקדים את הבקשה במילה 'במטותא'. האם האגדה רומזת לכך, שינאי נהג בגסות באותו פונדק, אליו נקלע? קשה לדעת, שכן המעשיות התלמודיות לפעמים קצרות מאד בניסוח. מכל מקום, בקשתו נענית, אך במקום מים, מגישה לו בעלת המקום מין משקה לא מזוהה, שיש בו קמח מעורב במים. יתכן שהמשקה מבוסס על דגן כלשהו, בדומה לבירה. המשקה מעורר את חשדו של ינאי, מה גם שהוא רואה את בעלת האכסניא ממלמלת משהו לא ברור תוך שהיא מגישה לו את המשקה.
אכסניות ופונדקי דרכים הן, על פי כמה וכמה אגדות תלמודיות, מקומות מועדים לפורענות. הם רחוקים ממקום מגורינו, שוהים בהם אנשים זרים, שלא ידוע מהיכן הגיעו, ואם יפגעו בך או ברכושך פגיעה כלשהי, הם עלולים להיעלם מחר עם שחר, ויקשה עליך להביאם לדין. על כן אין להתפלא על כך, שינאי החל לחשוד, שמשהו לא תקין מתחולל במקום.
הוא שופך ארצה קצת מהמשקה – מין פעולה מאגית או אנטי-מאגית – וחשדותיו מתאמתים: המשקה הופך לעקרבים.
בניתוח של סיפור עלילה אנו מוצאים לפעמים נקודה בזמן, בה יכול היה הסיפור להתפתח אחרת, בהתאם להחלטות הפעולה של גיבורי הסיפור. מה היה יכול להתרחש בנקודה זו, באותו רגע בו גילה ינאי, כי מולו עומדת אישה בעלת יכולת כישוף? הוא יכול היה להפעיל את אחד מכללי דרך הארץ, האומרים כי כשמישהו פועל נגדך במעשים או בדברים פסולים, לא מומלץ לרדת לרמה שלו. ינאי לא הלך בעצה זו. הוא בחר לפעול נגד האישה בכלים שלה – בכישוף. מסתבר שגם חכם תלמודי (אם זה ר' ינאי הידוע) יודע משהו בתורת הכישוף. הוא מחזיר לאישה כגמולה, ותובע ממנה לשתות משהו שהוא רקח. האישה נענית, והופכת לאתון.
אין לי מושג, אם לאתונות של תקופת התלמוד היה כבר הדימוי הנחות שיש להן ולגזע החמורים בימינו, דימוי לא מוצדק, לדעתי. מכל מקום, גם אם אתונות היו בהמות-בית מוערכות ושימושיות, עצם הפיכת בן-אנוש לבעל חיים, ועוד כזה שניתן לרכוב עליו – היא מעשה משפיל, ולזאת בדיוק התכוון ינאי.
ינאי אף מרחיק לכת עוד יותר – הוא עולה על האתון, ורוכב עליה אל השוק, אל הפרהסיא ההומה אדם, כדי להציג את השפלתה לעין כל.
לכאורה השיג החכם את העליונות על המכשפה. המאגיה שלו היתה רבת עוצמה מזו שלה; אך דבר אחד הוא לא הביא בחשבון – את אחוות הנשים, וביחוד את אחוות המכשפות. וכך באה חברתה של בעלת הפונדק, והופכת את הקערה על פיה. היא מתירה את הכישוף, וכך, לעיני כל האנשים בשוק, חוזרת האישה לדמותה המקורית, וינאי נתפס, כשהוא רוכב על אישה בשוק. אם תמונת ינאי, הרכוב על אתון, המחישה את העליונות שלו, הרי שתמונתו רוכב על אישה בשוק הוציאה לו שם רע מאד.
כל הלקחים דוגמת 'לעולם אל תתעסק עם נשים', או 'לעולם אל תתעסק עם מכשפות', או 'נשים הן כשפניות', או 'חכמים, הסירו ידיכם מעסקי כישוף' הם על אחריותכם בלבד!