"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ". (בְּרֵאשִׁית ח')
אָדָם עוֹלֶה לִסְפִינָה וְעִמּוֹ בְּהֵמָה, וְאִם עָמַד סַעַר בַּיָּם, מָה הֵם עוֹשִׂין? מַשְׁלִיכִין אֶת הַבְּהֵמָה לַיָּם, וּמְקַיְּמִין אֶת הָאָדָם, לְפִי שֶׁאֵינָן מְרַחֲמִין עַל הַבְּהֵמָה כְּשֵׁם שֶׁמְּרַחֲמִין עַל הָאָדָם. אֲבָל הקב"ה אֵינוֹ כֵּן, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא רַחְמָן עַל הָאָדָם, כָּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּהֵמָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הקב"ה לְאַבֵּד עוֹלָמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל, בְּשָׁעָה שֶׁחָטְאוּ, שָׁקַל אֶת הָאָדָם כְּנֶגֶד הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה" וְגוֹ' "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" (בְּרֵאשִׁית ו ז). וּכְשֶׁבָּא לְהִתְרַצּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְרַצָּה לִבְנֵי אָדָם, וְרִחֵם עֲלֵיהֶם, כָּךְ רִחֵם לַבְּהֵמָה, מִמָּה שֶׁקָּרָאנוּ בָּעִנְיָן: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ".
תנחומא בובר
בעלי החיים ששרדו את המבול לא היו נספחים חסרי חשיבות בעיני ה'. הנה כך פותח פרק ח' בבראשית:
א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.
חז"ל מרחיבים מעט בעניין זה. הם מציינים, כי על פי אמות המוסר המקובלות בחברה האנושית, חיי אדם קודמים ועדיפים על חיי בעלי החיים האחרים (מה היה אומר השר בן-גביר על זה, אפשר לנחש). במקרי אסון, בו מצויים בני אדם ובעלי חיים בסכנת נפשות, רואים בני האדם את הצלתם שלהם כחשובה יותר מהצלת בעלי החיים.
אלוהים, לעומת זאת, כך אומרים חז"ל, חס על חיי כל יצוריו במידה שווה. לפני המבול שקל אלוהים את השמדת בעלי החיים באותה הרצינות בה שקל להשמיד את המין האנושי. בחושבו על תוצאות המבול הביא ה' בחשבון גם את גורל בעלי החיים. וכך כתוב בפרק ו' בבראשית:
וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר בָּרָאתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.
ראוי לציין, כי במדרש זה אין חז"ל מעלים את השאלה הגדולה יותר – במה חטאו בעלי החיים? הלא חטאי בני האדם הם שגרמו לו, לאלוהים, לרצות להביא מבול על הארץ!
ואחרי המבול, ככתוב בתחילת פרק ח', זוכר אלוהים גם את נוח ובני ביתו, וגם את כל החיה וכל הבהמה אשר אתו בתיבה. חשיבותם של בעלי החיים להמשך קיום העולם אינה פחותה מזו של המין האנושי.