אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו”. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ לְקֵיסָר: תֶּן־לִי דּוּכָס אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָּךְ? אָמְרָה לוֹ: לִסְטִים בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה, וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף, וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב.
אָמַר לָהּ: וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם!
– וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֵלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמְּשׁוֹ?
אָמַר לָהּ: כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר; אֶלָּא יִטְלֶנָּה בְּגָלוּי.
אָמְרָה לוֹ: הָבִיאוּ לִי חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר. הֵבִיאוּ לָהּ, נְתָנַתָּה תַּחַת הָרֶמֶץ, וְהוֹצִיאַתָּה. אָמְרָה לוֹ: אֱכוֹל מִזּוֹ. אָמַר לָהּ: מְאוּסָה עָלָי. אָמְרָה לוֹ: וְאַף אָדָם הָרִאשׁוֹן, אִלּוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָהּ בְּגָלוּי, הָיְתָה חַוָּה מְאוּסָה עָלָיו.
בבלי סנהדרין עפ"י ספר האגדה
נתחיל בגועל נפש... את הרעיון, שאלהים נתן את האישה לאדם כדי לשמשו, יש לדחות בשאט נפש. לשים את הדברים האלה בפי נערה – לא כל שכן! זהו, אמרנו, ולא נוסיף.
הוויכוחים התיאולוגיים לכאורה בין חכם יהודי לאחד המינים או למטרונה רומית או לקיסר, נפוצים מאד בספרות חז"ל. מילא... בוויכוחים אנחנו די טובים... הפעם יש לנו חידוש: הקיסר הרומי מאתגר את רבן גמליאל בשאלה קנטרנית, ובתו של רבן גמליאל לוקחת על עצמה את האתגר להשיב לקיסר מנה אחת אפיים.
הטענה של הקיסר היא, כמובן, מגוחכת מלכתחילה. לקחת סיפור מיתולוגי מהתקופה של עוד לפני הביל"ויים, וללגלג על חוסר ההיגיון שבו – זו לא חוכמה גדולה. אם אלוהים הפיל תרדמה על האדם, ואחר לקח אחת מצלעותיו ליצור ממנה אישה, הרי שאלוהים גנב הוא. לא ככה? לפי אותו היגיון של הקיסר, לו עשה זאת אלוהים בעוד האדם ער, היה אפשר לקרוא לו 'גזלן'...
- עזוב אותו, אבא! לך לעסקיך החשובים, ואני אשיב לקיסר במקומך – אומרת בתו של רבן גמליאל. היא בוחרת בתכסיס הידוע עוד מהתנ"ך (זוכרים את משל כבשת הרש, או את המופע של האישה החכמה מתקוע?) – להביא בפני הקיסר מקרה לדיון, ולגרום לו, שהוא יחרוץ את הדין בניגוד לעמדתו המקורית. היא ניגשת אל הקיסר (באגדות זה אפשרי), ומבקשת ממנו דוכס אחד. דוכס אינו תואר אצולה ולא מין מטבע בלשון חז"ל, אלא שופט. כך מסביר ביאליק.
- למה לך שופט? תמה הקיסר, והיא בודה מדמיונה סיפור על גנבים, שבאו אל ביתה בלילה, לקחו מהבית כלי של כסף, והשאירו במקומו כלי של זהב.
- 'וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם!' – אומר לה הקיסר. – מה אכפת לך? רק הרווחת מהאירוע!
- אבל זה בדיוק מה שעשה אלהים לאדם – לקח בגניבה צלע שלו, והשאיר במקומה אישה, שערכה גבוה בהרבה מערך הצלע שאיבד!
כך מסיימים בדרך הכי משכנעת ויכוח – כשאנחנו מביאים את בר-הפלוגתא שלנו לסתור את דבריו הקודמים, או לאשר את דברינו. אבל יש לנו עניין עם קיסר, היודע להתווכח, וכמי שיודע מה כוחה של סמכות שלטונית, הוא מביע תמיהה מדוע לא עשה אלוהים את מעשהו בגלוי.
לבת יש עוד כלים בארגז הכלים שלה, והיא שולפת את כלי-ההמחשה. באמצעות הטעם והריח היא תצליח לשכנע את הקיסר, שבמקרה הספציפי הזה, לקחת בגלוי צלע מהאדם, ולהחזיר לו את אותה צלע, שעברה טרנספורמציה לאישה – זה לא ימצא חן בעיני הגבר. ואכן, חז"ל מדברים לא מעט על הדואליות הזאת של המשיכה לאישה ביחד עם האסוציאציות הדוחות שיש להם ממשיכה זאת. האמת היא, שלנשים אין אחריות על זה, שלגברים יש סטנדרטים כפולים בנושא המשיכה המינית. אבל בתו של רבן גמליאל יודעת, שגם הקיסר הוא גבר, ושההמחשה שהיא יוזמת תעשה את שלה: חתיכת הבשר, שהיא משקעת ברמץ מול עינו של הקיסר, נשלפת ומוגשת לו לאכילה. הדבר מעורר בו תחושת אִיחְס גדולה, והנערה יכולה להתגאות בהוכחה שהיא הביאה לו: לו היה אדם רואה כיצד יוצר אלוהים את האישה מצלע שלו, זה היה מוחק את כל הכיף!
מֻכֶּרֶת במקרא תופעת היעדרם של הגברים מסצינות הלידה של נשותיהם. האם גם זה קשור בתחושת האיחס שלהם מעוד משהו, המכבה את תשוקתם המינית?
וכך, כמו שהתחלנו בגועל נפש, לא נותר לנו אלא גם לחתום בגועל נפש. חבל...