אָמַר ר' יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, כְּלוֹמַר, אֲנִי נִשְׁבָּע, הַלְוַאי וְכָךְ אֶרְאֶה בְּנֶחָמַת יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן (לַעֲשׂוֹת בִּמְכֻוָּן וּבְפֻמְבִּי כְּנֶגֶד דַּעְתָּם) שֶׁל צְדוֹקִין, שֶׁהָיוּ הַצְּדוֹקִים אוֹמְרִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּדּוֹן.
אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם, וְלֹא אֶחָד מֵהֶם בִּלְבַד. וְאֵין לוֹקִין אִם הָיוּ חַיָּבִים מַלְקוֹת - עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן, אִם הֶעֱלִילוּ עַל אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב כֶּסֶף, עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע זֹאת, מִיָּד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי, שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הֲלָכָה אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דַּעַת עַצְמוֹ.
כָּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע בִּבְכִי. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הֶהָרוּג הוּא, שֶׁעוֹלֶה מִקִּבְרוֹ. אָמַר לָהֶם יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי: קוֹלִי הוּא, וְתֵדְעוּ שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁלְּמָחָר אֲנִי מֵת, וְאֵין קוֹלִי נִשְׁמַע עוֹד.
אָמַר לוֹ רַב אֲחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא לְרַב אַשִּׁי: מִכָּאן בְּעֶצֶם אֵין הוֹכָחָה, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה עוֹד לוֹמַר שֶׁמָּא פִּיֵּס אוֹתוֹ אֶת הַנֶּהֱרָג בָּעוֹלָם הַבָּא, אוֹ לְהֵפֶךְ, שֶׁבְּדִין שָׁמַיִם תָּבַע אוֹתוֹ הַנֶּהֱרָג, וְלָכֵן אֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע עוֹד.
בבלי חגיגה עפ"י שטיינזלץ
במשפט העברי, עדים זוממים הם עדים שעדותם התגלתה כעדות שקר, בעקבות עדות אחרת המעידה עליהם, שהיו במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו, וממילא לא יכלו להיות שם. במקרה זה קובע המקרא, שייגזר על העדים אותו גזר הדין שאמור היה להיגזר על מי שניסו להפליל ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). עדות תקינה חייבת להיות עדות, שבתנאים מסוימים ניתן להזימה.
רבי יהודה בן טבאי היה נשיא הסנהדרין, בן זוגו של שמעון בן שטח, ששימש לצידו כאב בית דין. הם היו הזוג השלישי בתקופת הזוגות. למרות מעמדו הרם, ר' יהודה בן טבאי ניחן בחוש מפותח של ביקורת עצמית, כמו שמעיד הסיפור שלפנינו.
ר' יהודה מביע חשש כבד, שמא הרג שלא בצדק עד, שחשד בו שהוא עד זומם. הוא, כנראה, לא בדק את העובדות ביסודיות, והמניע שלו להריגת אותו עד היה להוכיח לצדוקים, שדעתם בנושא הריגת עדים זוממים אינה מקובלת עליו. אותם צדוקים סבורים היו, שכל עוד הנידון, אותו נאשם עליו העידו העדים שהוא עבר עבירה חמורה, כל עוד לא נגזר עליו ואף בוצע גזר דין מוות, אין להרוג את העד הזומם. חוק התורה קובע, כי יש להשית עליו את העונש שהושת בפועל בשל עדותו השקרית על הנאשם. לדעתו של ר' יהודה, גם אם לא בוצע גזר הדין המוטעה, הרי שבשל אחריותו של העד הזומם להאשמת העלילה שרקם, ואשר היתה עלולה להביא להריגתו של הנאשם, יש להשית עליו, על העד הזומם, גזר דין מוות.
שמעון בן שטח, בן זוגו של ר' יהודה, אינו מקל עליו, והוא מאשימו בהריגת חף מפשע. נשים לב: הסיפור אינו מגלה לנו אם לאחר הריגת העד נתגלה שעדותו היתה עדות אמת או לא. ר' יהודה מתוודה רק על החשש שלו מפני אותה טעות נוראה שאולי טעה. ר' יהודה, החש אשמה גדולה, מסיק את המסקנה, ומחליט שמעתה ולהבא לא יסמוך הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, כלומר – לכל פסיקה שלו הוא יבקש את אישורו של שמעון בן שטח.
ר' יהודה נהג לבקר בבית העלמין, להשתטח על קברו של אותו עד ולבקש את מחילתו. קולו נדם רק לאחר מותו שלו. חכמי בבל המשיכו להתלבט, אם קולו נדם משום שהצליח להתפייס עם אותו הרוג, אם משום שההרוג תבע אותו לדין תורה בשמים.
את הרעיון, שלאחר מותך אינך יכול לחזור בתשובה עוד, וכי את הנעשה אין להשיב, הציגו חז"ל במקומות אחרים בספרות התלמודית. כאן הם מציגים רעיון אחר, והוא, כי אנשים שחטאת להם בחייך, ואשר הלכו לעולמם, יכולים, אחרי מותך, לתבוע אותך לדין תורה...