מסכת דרך ארץ זוטא היא מסכת מתקופת התלמוד. בדומה לפרקי אבות, היא בעיקרה ספרות מוסר. ליקטתי כאן כמה אמירות מענינות, השמות דגש על טיפוח מידת הצניעות, ודווקא אצל תלמיד חכם.
שַׁב לִפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְהַטֵּה אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְהַקְשֵׁב אָזְנְךָ לְדִבְרֵי חֲבֵרְךָ. אַל תְּהִי נִבְהָל לְהָשִׁיב, וּתְהֵא מְחַשֵּׁב דְּבָרִים כָּעִנְיָן. וֶאֱמֹר עַל רִאשׁוֹן - רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן - אַחֲרוֹן. וֶהֱוִי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְאַל תְּדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמְּךָ בְּחָכְמָה. וְאִם חָפַצְתָּ לִלְמֹד, אַל תֹּאמַר עַל מָה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ - "שָׁמַעְתִּי". וְאִם שְׁאָלוּךְ דָּבָר קָטָן, וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "אֵינִי יוֹדֵעַ". וְאִם שָׁנוּ לָךְ, וְלֹא שָׁמַעְתָּ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "שְׁנֵה לִי".
לימוד דורש סבלנות, יכולת הקשבה, חשיבה לפני דיבור, וראיית עצמך כקטן בפני מורים גדולים. גם לחברים, שאינם מורים שלך, כדאי להקשיב ('הלומד מכל אדם'). 'אֱמֹר עַל רִאשׁוֹן - רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן – אַחֲרוֹן' מתאים במיוחד לתלמיד שנשאל שאלה מורכבת. לפעמים גדול הפיתוי לדבר על מה שאנחנו רוצים לדבר ולאו דווקא על מה ששאלונו... היכולת להתרכז במה שנשאלנו, ולהתייחס לשאלות ברצינות – הלוואי ומרואיינים בטלוויזיה, ובמיוחד פוליטיקאים, היו מאמצים כלל זה. אם האמת אינה משרתת אותנו ברגע מסוים, אין הדבר אומר כי עדיף לשקר. בניין של טיעונים, המבוסס על שקר פה ושם, יקרוס לבסוף כבניין קלפים. אם אינך מדבר בפני מי שגדול ממך בחוכמה, יש לך ההזדמנות ללמוד ממנו משהו חדש. בין השקרים הנוספים, הנפוצים במצבי לימוד, נמצא את הקושי להודות במשהו חדש, שעדיין לא שמענו עליו לפני כן. הלחץ הפנימי להצטייר בעיני הזולת כמי שיודע הרבה עלול להוביל לא רק לשקר, אלא גם לויתור על הבנת הדבר החדש. עדיף לומר: 'זה חדש לי; אתה יכול להסביר קצת יותר?'. לפעמים מהירות הקליטה שלנו אינה מתאימה לקצב הרצאת הדברים, ואין כל בושה בבקשה 'שְׁנֵה לי'.
הֱוֵי מֵיקֵר אֶת כָּל הָאָדָם. אַל תֹּאמַר אַחְנִיף לְזֶה שֶׁיַּאֲכִילֵנִי וְלָזֶה שֶׁיִּשָּׁקֵנִי וְלָזֶה שֶׁיַּלְבִּישֵׁנִי וְלָזֶה שֶׁיְּכַסֵּנִי.
'מֵיקֵר' – מעריך כיקר, נותן כבוד. ההמלצה כאן היא לתת כבוד לכל אדם בו אתה פוגש, ולא רק למי שיש לך סיכוי לקבל ממנו דבר מה. הלואי ונבחרי ציבור היו נותנים כבוד לאזרחים כולם, ולא רק לאלה היכולים לצ'פר אותם במשהו, כמו שחלק מהם עושים, וד"ל...
מוּטָב שֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמְךָ, וְלֹא תִּתְבַּיֵּשׁ מֵאֲחֵרִים. וְאַל יְבַיֶּשׁוּךָ שִׁנֵּיךָ, וְאַל יְבַזְּךָ פִּיךָ, וְאַל יְקַלֶּלְךָ לְשׁוֹנְךָ, וְאַל יַכְלִימוּךָ שְׂפָתֶיךָ, וְאַל תִּשְׁתַּחֲוֶה לִדְבָרֶיךָ. אִם חָפֵץ אַתָּה לְהִדָּבֵק בְּאַהֲבַת חֲבֵרְךָ, הֲוַי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּטוֹבָתוֹ. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְרַחֵק מֵחֵטְא, צֵא וַחֲשֹׁב וְעַיֵּן בְּסוֹפוֹ. חֲשֹׁק נַפְשְׁךָ בְּמִצְוָה, שְׁכֹן וְרַנֵּן בִּפְתָחֶיהָ. אִם הֲטִיבוֹתָ הַרְבֵּה, יְהִי בְּעֵינֶיךָ מְעַט. וְאַל תֹּאמַר מִשֶּׁלִּי הֲטִיבוֹתִי, אֶלָּא מִמָּה שֶׁהֵטִיבוּ לִי. וְצָרִיךְ אַתָּה לִתֵּן הוֹדָאָה לַשָּׁמַיִם. וְאִם הֱטִיבוּךְ מְעַט, יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ הַרְבֵּה. אַל תֹּאמַר בִּשְׁבִיל מַעֲשַׂי הַהֲגוּנִים הֵטִיבוּ לִי, אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַעֲשַׂי שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים לִי הֵטִיבוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" (דְּבָרִים ז':י'). וְאִם הֲרֵעוֹתָ מְעַט יְהִי בְּעֵינֶיךָ הַרְבֵּה. וֶאֱמֹר: אוֹי לִי כִּי חָטָאתִי, אוֹי לִי כִּי בָּא מִכְשׁוֹל עַל יָדִי. אִם הֱרֵעוּךָ הַרְבֵּה, יְהִי בְּעֵינֶיךָ מְעַט. וֶאֱמֹר: מְעַט מֵחוֹבִי נִגְבֵּיתִי, וַהֲלֹא יָתֵר מִכָּאן הָיִיתִי רָאוּי.
להתבייש זה תמיד לא נעים, אבל עדיף שתתבייש מעצמך, כלומר תכיר במעמדך הנחות כתלמיד, ותכבד את מוריך בהקשבה שקטה לדבריהם ובהימנעות מוויכוחים עמם, מאשר שיביישו אותך אחרים בעקבות התנהגות יהירה או מטופשת של תלמיד מול מוריו ובנוכחות תלמידים אחרים. 'וְאַל יְבַיֶּשׁוּךָ שִׁנֵּיךָ, וְאַל יְבַזְּךָ פִּיךָ, וְאַל יְקַלֶּלְךָ לְשׁוֹנְךָ, וְאַל יַכְלִימוּךָ שְׂפָתֶיךָ, וְאַל תִּשְׁתַּחֲוֶה לִדְבָרֶיךָ' – למה הכוונה? שיניך, פיך, לשונך, שפתיך הם האיברים באמצעותם אתה מדבר, וחשוב שתהיה מודע לרושם שהופעתך החיצונית משאירה בעת שאתה מדבר. 'וְאַל תִּשְׁתַּחֲוֶה לִדְבָרֶיךָ' דומה ל'אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ' (משלי ג'). אין דבר פתטי יותר מהרושם שמשאיר אדם ה'משתחוה' לדברי עצמו. בכל שיח, בכל דיאלוג, כל דבר הנאמר על ידי פלוני חייב להביא בחשבון את דברי חברו, שיכולים להוסיף על דבריו, להסתייג מהם או אפילו לסותרם. גם אם אתה המורה, אל תשתחוה לדבריך!
'אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְרַחֵק מֵחֵטְא, צֵא וַחֲשֹׁב וְעַיֵּן בְּסוֹפוֹ' – מעין 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. לפעמים הויתור על חשיבה מה יכולות להיות תוצאות מעשנו הוא שגורר אותנו לבסוף לידי משגים גדולים, ובכללם גם חטאים. מומחי חקר המוח אומרים לנו שהיכולת לחשוב על תוצאות עתידיות של מעשינו מתפתחת במוח אחרונה, בסביבות גיל עשרים, מה שמסביר את הקלות שבה לוקחים על עצמם צעירים סיכונים מיותרים.
כיצד משפיעים הרגשות שלנו על מעשינו? האם ניתן לנטרל חלק מההשפעות הלא רצויות של רגשותינו? מסתבר שכן. יש לנו היכולת לפתח גישה המקטינה את הכעס על מעשי זולתנו, וממעיטה בתחושת הערך העצמי על מעשים טובים שעשינו. גם זה מרכיב של צניעות. אם פגעו בנו, טוב כי לפחות נביא בחשבון את האפשרות שמשהו מזה מגיע לנו – עוד מרכיב של חשיבה צנועה.