"לְדָוִד שָׁפְטֵנִי ה' " (תְּהִלִּים כ"ו). כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תְּהִלִּים קמג ב): "אַל תָּבֹא בְּמִשְׁפַּט אֶת עַבְדֶּךָ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שָׁפְטֵנִי ה' ". אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה דָּן אֶת הַצַּדִּיקִים, אַל תָּבֹא בְּמִשְׁפָּט עִמִּי, וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה דָּן אֶת הָרְשָׁעִים, שָׁפְטֵנִי ה'. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר הַדִּין, שָׁפְטֵנִי; מִשֶּׁנִּגְמַר הַדִּין - אַל תָּבֹא בְּמִשְׁפָּט.
מדרש תהלים
לפנינו המקור מתהלים כ"ו:
לְדָוִד: שָׁפְטֵנִי יְהוָה, כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד. בְּחָנֵנִי, יְהוָה, וְנַסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי, כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי, וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ.
בטחונו השלם של המשורר בה' מביא אותו להתמסר באופן מלא למשפטו של האל. הוא בטוח בצדקת המשפט ובתומתו שלו. אלוהים יכול לבחון, כלומר לנסות אותו. הוא יֵצֵא זכאי בדין.
חז"ל תמהים על פסוק אחר, ממזמור קמ"ג, שבו נאמר ההפך: "אַל תָּבֹא בְּמִשְׁפַּט אֶת עַבְדֶּךָ". האם ההקשר של הפסוק הזה יבהיר את הסתירה לכאורה? הנה קטע מתוך מזמור קמ"ג:
בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי, בְּצִדְקָתֶךָ, וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי.
המשורר מבקש מהאל לענות לו באמונתו ובצדקתו, אך לא לבוא עמו במשפט. במזמור זה נמצא המשורר במצב רוח אחר לגמרי. הוא נרדף ומוכה על ידי אויביו, מצב שאינו מאפשר לו להפגין את בטחונו המלא במשפט האל, שכן המציאות שלו נותנת לו מקום להבין, כי ה' כבר שפט אותו לחומרה. במצב רוח מיואש זה אומר המשורר, כי אין בן אנוש היכול לצאת זכאי ממשפט האל.
אם כן, יש סתירה! הסתירה הזאת מוכרת מהמציאות האנושית. ישנם רגעים בחיינו, בהם למרות שלא עשינו כל רע, אנו חווים אי-צדק נורא, וקשה לנו לשים מבטחנו במשפט – אם אנושי ואם אלוהי. להישאר אופטימי ברגעים קשים אלה יכול רק בן אדם בעל כוחות נפש אדירים.
המדרש שלפנינו עושה לעצמו חיים קלים. הוא מסביר את הסתירה הסבר לא משכנע במיוחד.
הכל יחסי במשפט. כשעומדים למשפט צדיקים, שתומתם תזהיר כזוהר הרקיע, מוטב להם בני אנוש ממוצעים להתרחק מהמקום כמו מאש. עדיף להגיע לבית הדין בחברת רשעים, שלידם ייראו לאל חטאינו הקטנים חסרי משמעות.
אבל המדרש מציע גם פתרון קצת יותר מתוחכם לסתירה: אני בוטח בך כשופט – אומר המשורר לאלוהים, אבל כל משפט סופו להסתיים, והנאשם, כלומר אני, עומד לשלם את חובי לך. אחרי כן – אל תזכיר לי את חטאי מן העבר, עליהם כבר שילמתי. קבל אותי שוב כאדם חדש. תן לי הזדמנות נוספת.