"תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ" (תְּהִלִּים קמ"ו). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְנֹאד, שֶׁהוּא נָפוּחַ, וּמָלֵא רוּחַ, וְעוֹמֵד בָּאָרֶץ. מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, סָבוּר שֶׁהוּא כְּלוּם. מֶה עָשָׂה? הִגִּיעַ אֶצְלוֹ, וְרָאָהוּ שֶׁהוּא נֹאד, וְנָגַע בּוֹ, וְנָפַל, וְיָצָא הָרוּחַ שֶׁבּוֹ, שֶׁמִּלְּאוּ. אָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ: מִזֶּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא? לֹא הָיָה בּוֹ כְּלוּם, אֲבָל הָרוּחַ הִיא הַמַּעֲמֶדֶת אוֹתוֹ. כָּךְ אָמַר הקב"ה: אֵין הַבָּשָׂר כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה מ ו'): "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר" וְגוֹ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (אִיּוֹב כ"ה ו'): "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה" וְגוֹ', אֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא עַל הָרוּחַ. יָצְאָה הָרוּחַ, מִיָּד נַעֲשֶׂה עָפָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ" וְגוֹ'. כָּךְ אָמַר הקב"ה: אֲנִי בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם הַזֶּה, וְהוּא עוֹמֵד וּמִתְגָּאֶה. בָּא סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע, וְנִתְגָּאָה, וְחֵרֵף, וְגִדֵּף, וְיָצְאָה רוּחוֹ - מִיָּד אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. וְכֵן פַּרְעֹה, וְכֵן הַמָּן, וְכֵן כָּל רִשְׁעֵי עוֹלָם, הַמְּחָרְפִים וּמְגַדְּפִין, וְהֵן רוּחַ. יָצְאָה רוּחָן, אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶן.
מדרש תהלים
המקור למדרש נלקח ממזמור קמ"ו. הנה הפסוקים, בהם מדובר:
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן-אָדָם, שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו.
המסר המקראי במילים אחרות: בני-אדם, אפילו נדיבים, בעלי ממון ויוקרה, אינם משענת בטוחה. עד כמה אפשר לסמוך על בן-אדם, כאשר חיצוניותו עלולה להטעות אותנו? מי שאפשר לסמוך עליו באמת הוא האלוהים. האדם, אין לו תשועה, כלומר – הוא עלול לנפול נפילה, שאין ממנה קימה. את הסיבה לחולשה זו של האדם נותן לנו הפסוק השני: בן אדם הוא שילוב של גוף ורוח. זה שילוב רגיש ופגיע. הרוח עלולה לנטוש את הגוף, ואז אין הגוף שונה מעפר, הוא חומר חסר חיים. והרוח? ללא הגוף גם היא אינה יכולה לפעול בעולם שלנו. במות האדם עוזבת רוחו את גופו, והגוף מתחיל תהליך מהיר של התפרקות. בתנאים טבעיים, כשאין אספלט ובטון מתחת רגלי האדם, גופו המתפרק שב אל האדמה.
המשל מאד ציורי. יש אנשים, שמראיתם מכובדת, מבטיחה, או אף מאיימת, אבל למעשה הם לא יותר מאשר נאד עור נפוח. מה שיוצר את הדמות הזקופה והמרשימה זה האוויר שממלא את הנאד. נתקרב ללא פחד אל הנאד, נִגַּע בו, ונראה כיצד יוצא ממנו האוויר, והוא קורס ומאבד את הרושם הגדול שיצר. כל בני האדם, גם אלה שהטילו מורא על סביבתם והתנהגו בגאווה וביהירות, יגיע הרגע, שבו הרוח תעזוב את גופם, ואז, ברגע המוות, יאבדו עשתונותיהם.
מה זה 'עשתונות'? איך זה שמאבדים אותם?
מחקר לשוני קצר מגלה כי מקור המילה בארמית (עֶשְׁתּוֹנִין), וכי משמעותה במקרא היא מחשבות. אם כן, לאבד את העשתונות (לאף אחד במקרא אין עשתון יחיד...) משמעו לעמוד נדהם כל כך, שהמוח משותק, ואין בו פעילות מחשבתית. משמעות המילה השתנתה מעט בהמשך הדרך, וכיום מי שמאבד את העשתונות, הוא מי שמאבד שליטה עצמית.
מילה עברית נוספת, שבאה מאותו מקור, היא 'לְהִתְעַשֵּׁת'. מתי אנו מתעשתים? רגע לאחר שאיבדנו את העשתונות, ומוחנו שב לפעול לפתרון הבעיה, שכה הדהימה אותנו.
גם 'נאד נפוח' שינה מעט ממשמעותו התלמודית. כיום אנו מכנים בתואר שלילי זה אדם, שדבריו הם דברי רהב, שאין להם על מה להתבסס, ושכל כוונתם להטעות וליצור רושם חזק, עשיר, חכם או מכובד. הנאד נועד להחזיק נוזלים – יין או מים, ואז יש לו נפח מוצדק ובעל ערך. אם הוא נפוח, כלומר הוא ממולא באוויר, כמו חמת-חלילים, אין לו כל ערך, למרות צורתו המרשימה.