אָמַר רַב חִיָּא בַּר רַב אַשִׁי, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, מַשְׁקִין אוֹתוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה בְּכוֹס שֶׁל יַיִן, כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי לא) "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ". וְתַנְיָא: נָשִׁים יְקָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ מִתְנַדְּבוֹת וּמְבִיאוֹת אוֹתָן. לֹא הִתְנַדְּבוּ נָשִׁים יְקָרוֹת, מִשֶּׁל מִי? הָא וַדַּאי מִסְתַּבְּרָא, מִשֶּׁל צִבּוּר, כֵּיוָן דִּכְתִיב: "תְּנוּ", מִדִּידְהוּ.
(בבלי סנהדרין)
'הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג' הוא מי שעומד להיות מוצא להורג על ידי הסנהדרין. חז"ל העידו על נדירות המקרים שסנהדרין החליטה על הוצאה להורג, אך המשנה והתלמוד התייחסו לנושא זה בכובד ראש, ומספר הלכות נכתבו על כך.
הנימוק להשקיית הנידון למוות בכוס יין, שהמיסו בה אבקת לבונה, הוא מוזר: 'כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ'. הגיוני יותר להניח כי מדובר בסימום, שנועד גם להקל על סבלו ועל פחדיו של הנידון, וגם להשיג 'שקט תעשייתי' למוציאים להורג.
מחקרים רפואיים של זמננו מצביעים על האפשרות שיש בלבונה חומרים פסיכו-אקטיביים עם פוטנציאל להפקת תרופות מועילות למצבי דיכאון וחרדה, בלי אותן תופעות לואי המוכרות מתרופות המקובלות כיום.
האיזכורים של לבונה במקרא קשורים כולם לשימוש המקובל בשרף הלבונה לקטורת פולחנית. גם בתלמוד מוזכר השימוש בלבונה פעמים רבות, וחוץ מהמובאה שלפנינו, כולם עוסקים בשימוש בקטורת הלבונה למטרות פולחניות.
עניין הסימום של נידונים למוות באמצעות שרף הלבונה או המור מוזכר גם בברית החדשה, בסיפור הצליבה של ישוע. הנה כך כתוב בבשורה על פי מרקוס:
וַיְבִיאֻהוּ אֶל־גָּלְגָּלְתָּא הַמָּקוֹם, הוּא מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת׃ וַיִּתְּנוּ־לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מָסוּךְ בְּמֹר, וְהוּא לֹא לָקָח.
המור והלבונה הם עצים בני אותה משפחה, משפחת הבושמיים. שניהם עשירים בשרף, הניתן גם להבערה כקטורת וגם לשחיקה ולהמסה בשמנים, או, כמו במקרה שלנו, להמסה או לפחות לערבוב ביין.
הבאת הלבונה היקרה מאד לנידון למוות, כדי להקל עליו את סבל המעמד, היתה מצווה של נשים יקרות בירושלים, ואם אלה לא נמצאו, אספקת הלבונה היתה באחריות הציבור.
מחד יש לנו טקס אלים, שהיה מתבצע בפומבי, ובזאת מגביר עוד יותר את סבלו של הנידון למוות, ומאידך – אנו קוראים על כוונה להקל מעט את סבלו על ידי השקייתו ביין, שהמסו בו לבונה או מור. הסתירה הזאת מביאה אותי לחשוב, שבית הדין העדיף לסמם את הנידון למוות, כדי למנוע התפרעות שלו, מה שהיה מכביד מאד על המוציאים לפועל את גזר הדין הנורא.