דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי:
גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁהִיא מְקָרֶבֶת אֶת הַיְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבֹא וְגוֹ" (ישעיהו נ"ו).
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים זֶה מִזֶּה:
הַר קָשֶׁה בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ,
בַּרְזֶל קָשֶׁה אֵשׁ מִפַּעְפְּעוֹ,
אֵשׁ קָשֶׁה מַיִם מְכַבִּין אוֹתוֹ,
מַיִם קָשִׁים עָב סוֹבְלָן,
עָב קָשֶׁה רוּחַ מפורתו,
רוּחַ קָשֶׁה גּוּף סוֹבְלוֹ,
גּוּף קָשֶׁה פַּחַד שׁוֹבוֹ,
פַּחַד קָשֶׁה יַיִן מְפִיגוֹ,
יַיִן קָשֶׁה שֵׁנָה מְפַכַּחְתּוֹ,
שֵׁנָה קָשָׁה מִיתָה קָשָׁה הֵימֶנָּה,
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.
(ילקוט שמעוני)
המבנה המוכר לנו הן מ'חד גדיא', והן מ'יש עבודה – יש כסף...' משמש כאן את ר' יהודה בר אלעאי להדגיש את גדולתה של הצדקה, יהא אשר יהיה מובנה של מילה זו – 'צדקה'. הפסוק בישעיהו מורה למאמינים להרבות בעשיית צדקה כהכנה לישועת ה', הקרובה לבוא. ניתן אף להציע פירוש חזק נוסף לפסוק, פירוש האומר כי עשיית צדקה תקרב את הישועה.
מה קשה ממה – מוכר לנו גם מטבלת הקושי של חומרים, הקרויה גם סולם מוס. מדובר בסולם בן עשר דרגות למדידת קשיות של מינרלים, הנמדדת במידת ההתנגדות שלו לחריצה על ידי מינרל אחר. סולם מוס נערך בשנת 1812, והוא מקובל עד היום. דרגה 1 היא המינרל הרך ביותר – טלק, ודרגה 10 היא המינרל הקשה ביותר – יהלום.
המיוחד בסולם של ר' יהודה הוא, כמובן, שהוא משתמש בלפחות שלושה מובנים שונים של המילה 'קשה' – במובן של קשיות החומר (ברזל קשה מהר), במובן של הסבל שדבר מסוים גורם (פחד קשה) ובמובן של עוצמת התופעה (שינה קשה). גם המילה 'רוח' משמשת בסולם זה בשני מובנים שונים, הרוח המפזר עננים והרוח האנושית, שהגוף סובלה. הרשימה מגיעה לקשה מכולם, הוא המוות, עם הטוויסט של הסיום: 'צדקה תציל ממוות', פתגם הלקוח ממסכת שבת.
זו הזדמנות להציג כאן את המדרש ממסכת שבת בבלי, בתרגום לעברית:
שמואל ואבלט (חכם לא-יהודי) ישבו בצוותא. חלפו על פניהם כמה אנשים בדרכם לאגם לקצוץ קנים. אמר לו אבלט לשמואל על אחד מחבורת ההולכים: האיש הזה ילך ולא ישוב; יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא - ילך וישוב! בעודם יושבים שם שב אותו אדם. קם אבלט, השליך את משאו של האיש ההוא על הקרקע, ומצא בתוכו נחש חתוך לשניים. אמר לו שמואל לאיש: מה עשית? אמר לו: בכל יום אנו מניחים את לחמנו במשותף ואוכלים. היום היה אחד מאיתנו, שלא הייתה לו פת להניח במאגר המשותף, והתבייש בכך. אמרתי להם: היום אני אוסף את הלחם מכולם ומניחו במשותף. כאשר הגעתי אל האיש, שלא הייתה לו פת, עשיתי את עצמי כמי שנוטל ממנו, בכדי שלא יתבייש. אמר לו שמואל: מצווה עשית! יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" – ולא רק ממיתה משונה, אלא אפילו ממיתה עצמה.
אנו שבים אל הפסוק מישעיהו, שעורר את ר' יהודה לחבר את המדרש הזה: "וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבֹא". מובנה של הישועה, על פי ישעיהו, הוא כנראה הגאולה מהגלות, אך כאן, אצל חז"ל, הוא מקבל מובן מיסטי יותר – ישועה כאחרית הימים, בה למוות כבר לא תהיה שליטה.