יוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ כּוּתִיִּים לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, וּנְתָנוֹ לָהֶם, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מֶה עָשָׂה? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה, וּמִיַּקִּירֵי יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר בִּידֵיהֶן. וְכֹל הַלַּיְלָה הַלָּלוּ נְצִיגֵי יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים מִצַּד זֶה, וְהַלָּלוּ צְבָא אֲלֶכְּסַנְדֶּר הוֹלְכִים מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְרָאוּ אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה.
כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדֶּר לַכּוּתִיִּים: מִי הַלָּלוּ שֶׁבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ? אָמְרוּ לוֹ: אֵלֶּה הֵם יְהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בְּךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרֵס, זָרְחָה חַמָּה, וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵי הַמַּחֲנוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֲלֶכְּסַנְדֶּר אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ, וְהִשְׁתַּחֲוָה לְפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ מְלַוָּיו: מֶלֶךְ גָּדוֹל כְּמוֹתְךָ יִשְׁתַּחֲוֶה לִיהוּדִי זֶה?! אָמַר לָהֶם: יָפֶה עוֹשֶׂה אֲנִי, כִּי דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל זֶה מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי נִלְחַם, רוֹאֶה אֲנִי מֵעֵין דְּמוּת זוֹ הוֹלֶכֶת לְפָנַי כְּסִימַן שֶׁל נִצָּחוֹן, וּמִכָּאן אֲנִי לָמֵד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה.
אָמַר לָהֶם לִשְׁלוּחֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר בַּיִת, שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בּוֹ עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתָךְ שֶׁלֹּא תֶּחֱרַב, יַתְעוּךָ גּוֹיִים הַלָּלוּ לְהַחֲרִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ הַיְּהוּדִים: כּוּתִיִּים הַלָּלוּ, הֵם שֶׁעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הֵם מְסוּרִין בִּידֵיכֶם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנְכֶם.
מִיַּד נְקָבוּם בַּעֲקֵבֵיהֶם, וּתְלָאוּם בִּזְנָבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתָן עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִים, שֶׁשָּׁם הָיָה לָהֶם לַכּוּתִיִּים מִקְדָּשׁ — חֲרָשׁוּהוּ, וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִין לְסֶמֶל שֶׁל חֻרְבָּן גָּמוּר, שֶׁשּׁוּב אֵין אוֹתוֹ מָקוֹם רָאוּי עוֹד לְבִנְיָן, אֶלָּא לְעוֹלָם יַעֲמֹד חָרֵב וְשׁוֹמֵם, כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ הֵם לַעֲשׂוֹת לְבֵית אֱלֹהֵינוּ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
בבלי יומא
היחסים בין הכותים, הם השומרונים, לבין היהודים בארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני, היו גרועים מאד. המפגש בין שבי ציון לשומרונים, שניסו להסתפח אל היהודים ולבנות עמם את בית המקדש השני, נסתיים בדחייתם של השומרונים על ידי היהודים, שלא הכירו ביהדותם של הראשונים. השומרונים נטרו להם איבה על כך. מאוחר יותר הקימו להם השומרונים מקדש משלהם על הר גריזים ביוונים, ועם בואו של אלכסנדר מוקדון לארץ, ניסו להסית אותו נגד היהודים בטענות שאלה מרדו בשלטון היווני. השומרונים עצמם מרדו באלכסנדר, הוכו על ידו, עירם שומרון הפכה למושבה יוונית, והמרכז השומרוני עבר לשכם. זה הסיפור ההיסטורי, בקווים כלליים, והמדרש הזה, ממסכת יומא (יש גם סיפור דומה במגילת תענית), מספר על ניסיונם של השומרונים להיעזר באלכסנדר להילחם ביהודים ברגע כניסתו לארץ. הסיפור במגילת תענית מוסיף פרט מעניין. הכותים ניסו לקנות מאלכסנדר שטח אדמה בהר המוריה, שהיה, למעשה, שטחו של הר הבית. אלכסנדר הסכים, ומכאן הסיפור חוזר, פחות או יותר, על מה שמסופר ביומא.
גיבור הסיפור הוא שמעון הצדיק, הוא שמעון בן חוניו בן יַדּוּעַ, דמות מנהיג, המופיעה במקורותינו כאחד מראשי הקהילה היהודית של ראשית ימי בית שני, ככוהן גדול וכאחרון מנהיגיה של כנסת הגדולה. הוא החכם הקדום ביותר הנזכר בכתבי חז"ל. סיפור המפגש שלו הוא מעין אגדה, המאדירה את דמותו, ומסבירה את יחסו הטוב של אלכסנדר הגדול לציבור היהודי הקטן שבארץ ישראל. על פי המדרש זיהה אלכסנדר את שמעון כדמות המופיעה לנגד עיניו במלחמותיו, ומסייעת לו בניצחונותיו. היהודים, החוששים ממה ששמעו על ההסכם בין אלכסנדר לכותים, מרגיעים את אלכסנדר באומרם, שבאותו מקדש, שאותו הכותים מבקשים להחריב, הם, היהודים, מתפללים להצלחתו של אלכסנדר במסע כיבושיו. הקערה מתהפכת, והשליט היווני מתיר ליהודים להשיב לכותים כגמולם – ממש כמו במגילת אסתר. הסיפור מסתיים במסע נקמה של היהודים בשומרונים ובהחרבת מקדשם של אלה על הר גריזים.
נתעכב על עוד פרטים ביזארי הקשור בנקמת היהודים. הם ניקבו את עקביהם של אנשי המשלחת הכותית, קשרו אותם אל זנבות סוסיהם, ושלחו אותם להיגרר על הקוצים והברקנים כל הדרך להר גריזים.
הכרשינין, שנזרעו על שטח המקדש השומרוני כדי לסמל את חורבנו, מזוהים עם צמח בקיית הכרשינה, שהוא צמח מספוא לבהמות, שקל לגדלו. בתנ"ך זורע מחריב העיר מלח על חורבותיה, כדי שמאום לא יגדל שם לדורי דורות. הפתרון של תקופת בית שני הגיוני יותר...