עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן תִּקְּנוּ חֲכָמִים לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הָאָבֵל: שְׁלֹשָׁה מֵהֶם שׁוֹתִים קֹדֶם אֲכִילָה, כְּדֵי לִפְתֹּחַ אֶת בְּנֵי מֵעָיו, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ תֵּאָבוֹן לֶאֱכֹל. שְׁלֹשָׁה שׁוֹתִים בְּתוֹךְ הָאֲכִילָה, כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו שֶׁל הָאָבֵל, כְּדֵי שֶׁהָאֹכֶל יִתְעַכֵּל הֵיטֵב, וְאַרְבָּעָה שׁוֹתִים לְאַחַר אֲכִילָה: אֶחָד כְּנֶגֶד בִּרְכַּת "הַזָּן" שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאֶחָד כְּנֶגֶד בִּרְכַּת הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ, וְאֶחָד כְּנֶגֶד בִּרְכַּת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם", וְאֶחָד כְּנֶגֶד בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב", שֶׁעַל כָּל בְּרָכָה שׁוֹתָה אֶת הַכּוֹס, וּמִיָּד מוֹזְגִים לוֹ כּוֹס לְצֹרֶךְ הַבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ. לְאַחַר זְמַן הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת נוֹסָפִים: אֶחָד כְּנֶגֶד שַׁמָּשֵׁי הָעִיר, שֶׁמִּתְעַסְּקִים בְּהַלְוָיַת הַמֵּת וּבִשְׁאָר צָרְכֵי הַצִּבּוּר, וְאֶחָד כְּנֶגֶד פַּרְנָסֵי הָעִיר, שֶׁהָיוּ מְסַיְּעִים בְּמִמּוּן קְבוּרַת עֲנִיִּים וּבְתַקָּנָתָם, אֶחָד כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּזִכָּרוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרַב, וְאֶחָד כְּנֶגֶד רַבָּן גַּמְלִיאֵל. הִתְחִילוּ בְּאֹפֶן זֶה בְּרִבּוּי שְׁתִיַּת יַיִן, וְהָיוּ שׁוֹתִין וּמִשְׁתַּכְּרִין, כֵּיוָן שֶׁשָּׁתוּ כּוֹסוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ. הֶחֱזִירוּ הַדָּבָר לְיָשְׁנָהּ, שֶׁלֹּא יִשְׁתּוּ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר.
מָה עִנְיַן זֶה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתוֹ לְטוֹב בְּבֵית הָאָבֵל? בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת לִקְבוּרָה (כְּלוֹמַר הוֹצָאוֹת הַקְּבוּרָה) קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, כִּי הָיוּ נוֹהֲגִים בְּכָל מִינֵי פְּאֵר, וְהָיָה הַדָּבָר גּוֹרֵם לְהוֹצָאוֹת מְרֻבּוֹת מְאֹד, וְהָיָה הַדָּבָר מַכְבִּיד בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת (זִלְזוּל) בְּעַצְמוֹ, וְצִוָּה וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּבְגָדִים מְפֹאָרִים וּבְאֹפֶן מְפֹאָר. וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו לְהוֹצִיא בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְעַל יְדֵי כָּךְ הוּקַל הָעוֹל הַרְבֵּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִזְכִּירוּ אוֹתוֹ לְשֶׁבַח. אָמַר רַב פָּפָּא: וּבִזְמַנֵּנוּ נוֹהֵג הָעוֹלָם בְּבַד פָּשׁוּט, שֶׁעוֹלֶה זוּז אֶחָד, לִקְבֹּר אֶת הַמֵּת, וְאֵין מַקְפִּידִים בִּבְגָדִים.
בבלי כתובות על פי שטיינזלץ
העיסוק בברכות הנישואין מוביל את החכמים לדיון דומה בברכות האבלים. כך מופיע הדיון הזה במסכת כתובות.
הקטע הראשון מזכיר מנהג מפתיע של שתיית עשר כוסות יין בבית האבל. לא ברור אם זה מתפרש על פני שבוע האבל, או מרוכז באירוע אחד. את ריבוי הכוסות מנמקים בצורך להשפיע על האבל שיאכל, שיעכל, ושיענג את עצמו בברכות מצווה. מאוחר יותר התפתח נוהג של הוספת ארבע כוסות לעשר – לכבוד החבר'ה קדישא, לכבוד פרנסי העיר המסייעים במימון קבורות עניים, לזכר חורבן המקדש ולזכר רבן גמליאל. נעזוב את השאלות מי מממן את השתיה המרובה והאם מצווה זה חלה בנפרד על כל אחד מהנוכחים, ונתמקד, כמו חז"ל בתוצאות ההרסניות של הטקס – החבר'ה משתכרים יתר על המידה! וכך נתבטלו אותן ארבע כוסות, וחזרו לנוהג של רק (!) עשר כוסות...
אבל אם כבר הזכרנו את הכוס האחרונה, שהרימו לזכר רבן גמליאל, חכמים עדיין יודעים להסביר את המקור למנהג הזה. הוצאות הקבורה עלו ותפחו, כי גם עניין השימוש בתכריכי פאר עבר אינפלציה, וכה קשה היה לעניים לעמוד בהוצאות אלה, שהיו מקרים שהנפטר הובא אל בית העלמין, הושאר שם ללא תכריכים, ובני המשפחה ברחו מהמקום... רבן גמליאל החליט לעשות מעשה מופתי, וציווה שלאחר מותו ייעטף גופו בתכריכי פשתן זולים, ומרגע זה נתפשט הנוהג הזה, שאנו רואים בו היום ביטוי לצניעות ולשוויון בין כל הנקברים. אכן, ראוי רבן גמליאל, שתורם כוס יין לכבודו בשל היוזמה היפה הזאת.