בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל הַסְּמִיכָה בִּלְבַד, וְעָמְדוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל וְעָשׂוּ אוֹתָן אַרְבַּע. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְתַלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל, וְלֹא שִׁמְּשׁוּ אֶת רַבֵּיהֶן כֹּל צָרְכָן, וְרַבּוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִּתּוֹת - אֵלּוּ מְטַמְּאִין וְאֵלּוּ מְטַהֲרִין. וְעוֹד אֵינָהּ עֲתִידָה לַחֲזֹר לִמְקוֹמָהּ, עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן דָּוִד.
ירושלמי, חגיגה
אע"פ שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמָּאי כְּנֶגֶד בֵּית הִלֵּל בְּצָרוֹת וַאֲחָיוֹת וּבְסָפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וּבְגֵט יָשָׁן וְהַמְּקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְהַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדָּק, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמָּאי לִשָּׂא נָשִׁים מבֵּית הִלֵּל וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמָּאי, אֶלָּא נָהֲגוּ הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶן, שנא' (זְכַרְיָה ח) "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֶהָבוּ". אע"פ שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ ע"ג אֵלּוּ, לְקַיֵּם מַה שנא' (מִשְׁלֵי כא) "כֹּל דֶּרֶךְ אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'".
תוספתא יבמות
בית שמאי ובית הלל – שתי אסכולות שהסתעפו מתלמידי שמאי והלל, חכמי בית שני לפני החורבן. רבים החוקרים המנסים להבחין במאפיינים הטיפוסיים של שתי אסכולות אלה, כשהפשטנים ביניהם מייחסים חומרה רבה יותר להלכות בית שמאי וליברליות רבה יותר לבית הלל, אך נראה שההבדלים עמוקים יותר, ולא נעסוק בהם כאן.
על אחד הוויכוחים החריפים עוד מימי הלל ושמאי עצמם מסופר בבבלי שבת:
אָמַר לוֹ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? אָמַר לוֹ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טוּמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. נָעֲצוּ חֶרֶב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ: הַנִּכְנָס — יִכָּנֵס, וְהַיּוֹצֵא — אַל יֵצֵא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל.
מסתבר שבמשך תקופה מסוימת היו מתיחות ועוינות רבות בין שתי הקבוצות, שככל הנראה קיימו בתי מדרש נפרדים ופסקו הלכות שונות ומנוגדות זו לזו. המדרש מהירושלמי מציין מחלוקת ראשונית בענייני סמיכת חכמים, שעוד בימי הלל ושמאי התרחבה למחלוקת על ארבעה נושאים שונים. דור או שניים לאחר מכן היו שני המחנות לכיתות נפרדות ועוינות זו לזו, שהמחלוקות ביניהן היו קשות, כי עסקו אפילו בענייני טומאה וטהרה, מה שמקשה מאד על חיים משותפים. המדרש מהירושלמי מציין את הגורם הדומיננטי בהתפתחות המחלוקות האלה – התלמידים 'לֹא שִׁמְּשׁוּ אֶת רַבֵּיהֶן כֹּל צָרְכָן', כלומר – המחלוקות לא נבעו מהבדלי הגישות בין המורים הגדולים הלל ושמאי, כי אם בחוסר נאמנות לדרכם דווקא. כאשר מתגבשת גישה המנוגדת בחריפות גישה של ציבור אחר, קיים פיתוי גדול לייחס את הבדלי הגישות למקור, למורים הגדולים שהקימו את האסכולות, והירושלמי מבקר בחריפות את ההיענות לפיתוי הזה.
התוספתא ביבמות אופטימית יותר. למרות הבדלי הגישות בעניינים רציניים כל כך כמו דיני אישות, שמרו חסידי שני הזרמים האלה על היכולת לחיות אלה לצד אלה, ואפילו להתחתן אלה באלה, מה שמנע פירוד בעם. אישה מבית שמאי אינה פסולה להתחתן בגבר מבית הלל, ולהפך, מה שאומר שבתוך הבית המשפחתי שיקימו השניים, הם ימצאו את דרך הפשרה לחיות באהבה ובשלום זה עם זו. יפה!
ויכוחים קשים נוספים איימו על אחדות העם, וידועים הסיפורים על המתח הרב שנוצר סביב דיני חידוש החודש ועיבור השנה, שאיימו על הסיכוי להמשיך ולחיות בלוח שנה המשותף לכל. קבוצות שונות בתקופת בית שני נדחקו לשוליים בשל אי יכולתם לקבל את חישובי החודשים והשנים, והשפעתם הלכה ונעלמה, בדומה לכת ים המלח, בעוד שקבוצות אחרות מצאו עצמן מחוץ לקונצנזוס הלאומי, ונפרדו לישות לאומית נבדלת, כמו השומרונים. על פי המדרש שלפנינו, מצאו חסידי בתי שמאי והלל את הדרך להמשיך ולחיות ביחד.