וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל (בראשית ג')
סיפור זה מוכר לנו עוד מכיתה ב', ראשית לימד התורה בבית הספר. הנחש מפתה את האישה, כשאדם אינו נמצא בסביבה (היו חכמים שסברו כי נשים קלות יותר להתפתות...), ואומר לה כי אלהים רק איים, אך לא נימק מדוע אסר על האכילה מעץ הדעת, והוא, הנחש, מגלה לאשה את הסוד. האשה רואה כי פרי העץ טוב למאכל, לוקחת את הפרי, אוכלת ממנו ונותנת אף לאישהּ, והשאר – היסטוריה, כמו שאומרים.
חז"ל מציגים משל על הסיפור הזה. יתכן שכוונתם היא לעורר בקהל השומעים אמפתיה כלפי האישה, שכן הנחש, על פי המשל, עורר באישה את רגש הקנאה, שכידוע אינו מועיל במיוחד לחשיבה רציונלית...
... לְמֶּלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה, וְהִשְׁלִיטָה עַל כֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אָמַר לָהּ: הֲרֵי כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ, חוּץ מִן הַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁהִיא מְלֵאָה עַקְרַבִּים. וּבָא זָקֵן אֶחָד אֶצְלָהּ, כְּגוֹן שׁוֹאֵל חֹמֶץ. אָמַר לָהּ: נָהוּג עִמָּךְ. אָמְרָה לוֹ: יָפֶה תַּלְמִיד, נָהוּג עִמִּי, שֶׁהִשְׁלִיטַנִי עַל כֹּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אָמַר לִי: הֲרֵי כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ, חוּץ מִן הַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁהִיא מְלֵאָה עַקְרַבִּים. אָמַר לָהּ: וַהֲרֵי כֹּל קָזְמַּיָּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ, הֲרֵי הֵן בֶּחָבִית הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּלִיִתְּנֵם לָהּ. הַמֶּלֶךְ הַזֶּה הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהָאִשָּׁה זוֹ חַוָּה. שׁוֹאֵל חֹמֶץ זֶה הַנָּחָשׁ, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן, דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם" (תהלים ל"ו).
דָּן דִּין נָחָשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה, שֶׁנֶאֱמַר: "וְהָאִישׁ רַע מַעֲלָלִים", אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁהָאִשָּׁה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים נִשְׁמָעוֹת לְכֹל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנָּשִׁים פְּתַיּוֹת וּבַל יָדְעָה מָּה...
פרקי דרבי אליעזר
חז"ל הכירו היטב את ספרות המשלים והאגדות של העולם היווני הקלאסי. אחת האגדות המפורסמות של המיתולוגיה היוונית היא אגדת פנדורה.
על פי הסיודוס, זאוס יצר את האישה כעונש לאדם על מעשהו של פרומתיאוס, שגנב את אש האלים ונתנה לבני האדם. האלים קראו לה פנדורה (פאן-דורה), שפירושו מתנת כל האלים. היא קיבלה מהם את מתנותיהם: הפיסטוס עיצב אותה מחימר ונתן לה צורה, אפרודיטה נתנה לה יופי, ואפולו נתן לה כישרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא. אחריהם נתן לה זאוס תיבה, אמר לה לא לפתוח אותה לעולם, ונתן לה את הסקרנות. פרומתאוס הזהיר את אחיו אפימתאוס לא לקבל מתנות מהאלים, אך האחרון לא הקשיב לאחיו, וכשפנדורה הגיעה אליו, הוא התאהב בה והתחתן איתה. אפימתאוס אמר לפנדורה לא לפתוח את התיבה לעולם. אולם, יום אחד, סקרנותה של פנדורה גברה עליה, והיא פתחה את התיבה. במעשה זה שחררה פנדורה את כל האסונות (כדוגמת הדבר, העצב, העוני והפשע) לעולם. פנדורה מיהרה לסגור את התיבה, אך לא רק שלא הועילה כלל בסגירת התיבה, מכיוון שכל האסונות כבר השתחררו ממנה, הסגירה אף הזיקה, מכיוון שכלאה בתוך התיבה את התקווה שהייתה בה. העולם נשאר עגום וקר לתקופה ארוכה, עד שפנדורה פתחה את התיבה בשנית ושחררה את התקווה (אלפיס) לעולם.
יתכן שאף הסיפור המקראי מבראשית ג' הושפע מהמיתולוגיה היוונית, או ששניהם ינקו ממקור קדום עוד יותר. המדרש בפרקי ר' אליעזר הוא, לבטח, וריאציה על סיפור פנדורה.
חלק אחר באותו מדרש עוסק בדמות הנחש, ובנקודה זו הוא נפרד מהמיתולוגיה היוונית, ומספר לנו כי גם הנחש אינו אשם באותו חטא קדמון, שכן הוא הופעל מלמעלה על ידי דמות החביבה מאד על חז"ל:
וְהָיָה סַמָּאֵל שַׂר גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם, וְהַחַיּוֹת מֵאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וּשְׂרָפִים מִשֵּׁשׁ כְּנָפַיִם, וְסַמָּאֵל מִשְּׁנֵים עָשָׂר כְּנָפַיִם. מֶה עָשָׂה סַמָּאֵל? לָקַח כַּת שֶׁלּוֹ, וְיָרַד וְרָאָה כֹּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא הקב"ה בְּעוֹלָמוֹ, וְלֹא מָצָא בָּהֶם חָכָם לְהָרַע כַּנָּחָשׁ, שֶׁנֶאֱמַר "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרֹם", וְהָיָה דְּמוּתוֹ כְּמִין גָּמָל, וְעָלָה וְרָכַב עָלָיו, וְהַתּוֹרָה הָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: מָה, סַמָּאֵל, עַכְשָׁו נִבְרָא הָעוֹלָם. עֵת לִמְרֹד בַּמָּרוֹם?... מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ רָעָה. כֹּל מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, וְכָל דְּבָרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר, מִדַּעְתּוֹ הוּא מְדַבֵּר? וַהֲלֹא אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֶלָּא מִדַּעַת רוּחַ רָעָה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו. כָּךְ הַנָּחָשׁ, כֹּל מַעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה, וְכָל דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר, לֹא דִּבֵּר אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ שֶׁל סַמָּאֵל עָלָיו.