אָמַר רַבִּי אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶן (בראשית א, כו): "נַעֲשֶׂה אָדָם". אָמְרוּ לוֹ: אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ? אָמַר לָהֶן: חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. הֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף. אָמַר לָהֶם: זֶה מַה שְּׁמוֹ? וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין. הֶעֱבִירָן לִפְנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: זֶה מַה שְּׁמוֹ? אָמַר: זֶה שׁוֹר, זֶה חֲמוֹר, זֶה סוּס וְזֶה גַּמָּל. - וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ? אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. - וַאֲנִי מַה שְּׁמִי? אָמַר לוֹ: לְךָ נָאֶה לְהִקָרְאוֹת אֲדֹנָי, שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֲחָא (ישעיה מב, ח): "אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי", הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. חָזַר וְהֶעֱבִירָן לְפָנָיו זוּגוֹת. אָמַר: לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. (בראשית ב, כ): "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". אֶתְמְהָא, וְלָמָּה לֹא בְרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה? אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרוֹת עָלֶיהָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ לֹא בְּרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ בְּפִיו. כֵּיוָן שֶׁתְּבָעָהּ, מִיָּד (בראשית ב, כא): "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" וגו'.
(בראשית רבה)
רבי אחא, חכם מתקופת התנאים, מוזכר רק בתלמוד. במדרש זה מתייחס אותו חכם לכתוב בבראשית א':
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.
אל מי מדבר אלוהים, כשהוא אומר 'נעשה'? על פי ר' אחא – הוא נועץ במלאכי השרת ומדבר עמם. הם שואלים את האל מה טיבו של היצור החדש, שהוא מתכונן לברוא, והאיפיון היחיד שהוא נותן להם הוא יכולתו של האדם לתת שמות. מתן שמות לעצמים ולישויות הוא הבסיס לשפה האנושית ולתקשורת הבין-אישית. המלאכים אינם מסוגלים לכך (איך, אם כן, הם מדברים עם האלוהים?).
בהכירנו את הדרך בה רוכשים התינוקות את ראשית השפה, אנו מודעים לכך, שרכישת המילים נקנית בהאזנה לאנשים דוברים מסביב. קשה להעלות בדמיון בן אנוש הגדל לתוך סביבה לא אנושית, ולתאר לעצמנו כיצד הוא בונה את השפה שלו ונותן שמות לפרטים השונים בעולמו. ר' אחא לא מתלבט בעניין זה. אדם הראשון עשה זאת בלי כל קושי, והעניק שמות לכל בעלי החיים שהובאו בפניו, מה שהמלאכים לא היו מסוגלים לעשות.
היכולת לתת שם לעצמו, בדומה לשלב בו התינוק מתחיל להשתמש במילה 'אני' או בשמו שלו, היא שלב מפותח יותר ברכישת השפה, ויפה שר' אחא מפריד שלב זה מהשלב שקדם לו. היכולת לנמק מדוע בחר בשם מסוים היא, כמובן, יכולת השייכת לשלב הרבה יותר מפותח, ומזה ר' אחא מתעלם.
המשך המדרש מתייחס לבריאת האישה על פי הכתוב בפרק ב':
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה - הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
ר' אחא שם לב, שבריאת האישה על פי פרק ב' באה אחרי בריאת האדם, בשונה משאר היצורים החיים, שנוצרו מלכתחילה זוגות זוגות. בעניין זה אין הוא מתייחס לכתוב בפרק א', שהוא גרסה אחרת לסיפור הבריאה, שבו כתוב במפורש: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. הוא מקבל את הגרסה של פרק ב', ומסביר מדוע נברא האדם ללא בת-זוג תחילה. הסברו מעניין, אם לא לומר מקומם: אלוהים צפה מראש שיהיו בעיות, שהאדם ובת-זוגו יסתבכו בריבים, ולכן הוא מפיל על האדם את האחריות לבקש אישה. שלא יבוא בטענות אחר-כך...