יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוֹתִיר בָּהּ שֶׁמֶן בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מַהוּ לְהַדְלִיק בָּהּ בְּשֵׁנִי?
כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוֹתִיר בָּהּ שֶׁמֶן בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיקוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי. וְאִם הוֹתִיר בְּיוֹם שֵׁנִי, מוֹסִיף עָלָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּמַדְלִיקוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר הַיָּמִים. אֲבָל (אם) הוֹתִיר בְּיוֹם שְׁמִינִי, עוֹשֶׂה לוֹ מְדוּרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לָמָה? כֵּיוָן שֶׁהֻקְצָה לְמִצְוָה, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ.
לֹא יֹאמַר אָדָם: אֵינִי מְקַיֵּם מִצְווֹת זְקֵנִים, הוֹאִיל וְאֵינָן מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנָי, אֵין אַתֶּם רַשָּׁאִין לוֹמַר כָּךְ, אֶלָּא כָּל מַה שֶׁגּוֹזְרִים עֲלֵיכֶם, תִּהְיוּ מְקַיְּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דב' יז י יא). לָמָה? שֶׁאַף עַל דִּבְרֵיהֶם אֲנִי מַסְכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב).
תנחומא
מדרש זה שני חלקים לו. הראשון עוסק במנהג הדלקת נרות חנוכה, והוא שריד לתקופת קדם-החנוכיה. על פי מדרש זה אפשר להניח, כי בתחילה הדליקו בכל יום משמונת ימי החג נר אחד. מה היה נר באותם הימים? על פי רוב – כלי קיבול מחרס, בו היו יוצקים שמן, מטבילים בו פתילה, ומדליקים אש בקצה הפתילה הנמצא מחוץ לנר. באותו נר היו מדליקים גם ביום המחרת, והגיוני שלפחות בחלק מהימים היה נמצא שמן מיום אתמול בתחתית הנר. אומרים חכמים: פשוט הוסיפו שמן לנר, והדליקו עבור היום החדש! אגב, כלל זה יכול לשמש אותנו גם בהדלקת חנוכיה בת שמונה נרות. נותר שמן מאתמול? אין שופכים אותו, אלא מוסיפים עליו ומדליקים. אך מה לעשות בשאריות השמן מהיום האחרון? אומרים חכמים: זה שמן שהוקצה למצווה, מצוות הדלקת נר חנוכה, ועל כן אין לעשות בו שימוש יומיומי. עושים 'מדורה' מהשמן הזה, כלומר שורפים אותו עד תום. בכך משלימים את מצוות הדלקת נר של חנוכה.
החלק השני של המדרש יש לו חשיבות רבה – מֵעֵבֶר לעניין חג החנוכה. מצוות הדלקת נר של חנוכה אינה מדאורייתא, כי אם מדרבנן, או כלשון המדרש 'מִצְוַת זְקֵנִים'. הלכות חג חדש, שאינו מוזכר בתורה, עוררו התנגדות אצל חלק מהעם, אשר טען כי 'אֵינִי מְקַיֵּם מִצְווֹת זְקֵנִים, הוֹאִיל וְאֵינָן מִן הַתּוֹרָה'. מצווֹת מדרבנן אינן רק מצווֹת של חגים חדשים. כאלה מצויות לרוב בין דפי התלמוד. חז"ל מגייסים לצורך שכנוע את הקב"ה בכבודו ובעצמו. כדי לשכנע שגם אלוהים תומך בקיום מצוות אלה מצטטים חז"ל פסוק מספר דברים: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ". מי 'יוֹרוּךָ'? חכמים, כמובן! האם אלוהים מסכים תמיד לדברי חכמים? כמובן! הרי בספר איוב כתוב "וְתִגְזַר אוֹמֶר, וְיָקָם לָךְ" שפירושו, על פי חז"ל, הוא, פחות או יותר: אתה, החכם, תגזור אומר, ויקום לך מידי אלוהים. אם כן, מדרש זה מצטרף לכמה מדרשים אחרים, המדגישים את חשיבותן של הלכות, גם אם מקורן בחכמים ולא בתורה.
נסיים בכמה עדויות מהכתובים אודות התפתחות מנהג הדלקת נרות החנוכה. חוקרים מעריכים כי כבר במאה ה-2 לספ' היה מנהג הדלקת נר חנוכה והצבתו מחוץ לבית קיים ורווח. ברייתא תנאית אומרת כי "נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּה, מַנִּיחָהּ בְּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ. ברייתא אחרת מציינת את המנהג של הדלקת מספר נרות בכל יום של החג, ומזכירה את המחלוקת בין בתי שמאי והלל (עוד מהמאה הראשונה לספ'): "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ".