דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הקב"ה בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הקב"ה בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלַגָּה, וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם", וּלְמִי גְּנָזוֹ? לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב", וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב", כִּי שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹר צַדִּיקִים יְשַׂמַּח"...
(חֲגִיגָה יב א)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: יְהִי אוֹר" וְגוֹ', זֶה הוּא הָאוֹר שֶׁבָּרָא הקב"ה בַּתְּחִלָּה, וְהוּא אוֹר הָעֵינַיִם, וְהוּא הָאוֹר שֶׁהֶרְאָה הקב"ה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהָיָה רוֹאֶה בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְהוּא הָאוֹר שֶׁהֶרְאָה הקב"ה לְדָוִד, וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר עָלָיו: "מָה רַב טוּבְךָ" וְגוֹ', וְהוּא הָאוֹר שֶׁהֶרְאָה הקב"ה לְמֹשֶׁה, וְרָאָה בּוֹ מִגִּלְעָד עַד דָּן, דְּהַיְנוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וּבְשָׁעָה שֶׁרָאָה הקב"ה שֶׁיָּקוּמוּ שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת רְשָׁעִים, שֶׁהֵם דּוֹר אֱנוֹשׁ, דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלַגָּה, גָּנַז אֶת הָאוֹר, כְּדֵי שֶׁרְשָׁעִים הַלָּלוּ לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ עִמּוֹ, וְנָתַן הקב"ה אֶת הָאוֹר לְמֹשֶׁה, וְשִׁמֵּשׁ עִמּוֹ בְּ-ג' חֳדָשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ מִימֵי הָעִבּוּר שֶׁלּוֹ, כִּי נוֹלַד לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד, וְנִשְׁאֲרוּ לוֹ ג' חֳדָשִׁים, עַד ט' יַרְחֵי עִבּוּר, שֶׁלֹּא הָיָה בְּעִבּוּר, וְעַל כֵּן כָּתוּב: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים"... (פֵּרוּשׁ כִּי אָמְרוּ בְּכָל אָדָם, 'שֶׁבִּזְמַן עִבּוּרוֹ נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ, וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ' (נִדָּה ל'), וְהָרְבוּתָא הוּא אֵצֶל מֹשֶׁה, שֶׁאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנּוֹלַד לַאֲוִיר הָעוֹלָם, עוֹד נָתַן לוֹ הקב"ה אֶת הָאוֹר הַזֶּה, דְּהַיְנוּ רַק אוֹתוֹ זְמַן שֶׁעוֹד הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּעִבּוּר, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה יְרָחִים מִשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד עַד ט' חֳדָשִׁים שְׁלֵמִים, אֲבָל אַחַר ט' חֳדָשִׁים לָקַח הקב"ה אֶת הָאוֹר מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר לְפָנֵינוּ).
וְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִכְנָס (משה) לִפְנֵי פַּרְעֹה, (כְּלוֹמַר שֶׁבַּת פַּרְעֹה מָצְאָה אוֹתוֹ עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר, וֶהֱבִיאַתּוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה), וְאָז לָקַח הקב"ה אֶת הָאוֹר מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁעָמַד עַל הַר סִינַי לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, וְאָז הֶחֱזִיר לוֹ הקב"ה אֶת הָאוֹר, וְשִׁמֵּשׁ עִם הָאוֹר כָּל יָמָיו, וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָגֶשֶׁת אֵלָיו עַד שֶׁנָּתַן מַסְוֶה עַל פָּנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּרְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" וְגוֹ', וְהוּא נִתְעַטֵּף בְּהָאוֹר כְּמוֹ בְּטַלִּית, זֶה שֶׁאָמַר: "עוֹטֶה אוֹר כְּשַׂלְמָה" וְגוֹ'.
"יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר", כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'וַיְהִי' נוֹהֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא... אָמַר ר' יִצְחָק: הָאוֹר, שֶׁבָּרָא הקב"ה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, הָיָה מֵאִיר מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹף הָעוֹלָם, וְהוּא נִגְנַז. מָה הַטַּעַם שֶׁנִּגְנַז הָאוֹר? כְּדֵי שֶׁרִשְׁעֵי עוֹלָם לֹא יְהַנּוּ מִמֶּנּוּ, וְהָעוֹלָמוֹת אֵינָן נֶהֱנִים מֵהָאוֹר בְּסִבַּת הָרְשָׁעִים. וְהוּא צָפוּן לַצַּדִּיקִים, שֶׁכָּתוּב: "אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק" וְגוֹ', וְאָז יִמָּתְקוּ הָעוֹלָמוֹת עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת אוֹר הַזֶּה, וְיִהְיוּ כֻּלָּם אֶחָד, וְעַד הַיּוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה הַבִּינָה, הַנִּקְרֵאת 'עוֹלָם הַבָּא', נִמְצָא הָאוֹר נִסְתָּר וְצָפוּן.
ספר הזוהר
הדיון בסוגיה המעניינת של כפל הבריאה של האור מתחיל בתלמוד. ביום הראשון ברא האל את האור, אם כן, מה היה לו לחזור ולברוא ביום הרביעי?
ר' אלעזר אומר, כי האור שנברא ביום הראשון לבריאה היה אור מיוחד. לאורו יכול היה אדם לצפות 'מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ', כלומר לראות את העתיד, ואולי גם את העבר עד ימיו הראשונים של היקום. אלוהים החליט לגנוז את האור הזה אחרי שלמד להכיר את שני הדורות המקולקלים, דור הפלגה (דור מגדל בבל) ודור המבול, וחשש ממה שהם יכולים לחולל באמצעות אותה ראייה טלסקופית מופלאה. אלוהים שומר את האור הזה עבור הצדיקים של דורות עתידיים.
ספר הזוהר מרחיב את הרעיון ומוסיף כמה תוספות חשובות: אור זה, לאחר שנגנז, ניתן פעם למשה (שיכול היה באמצעותו לראות את כל הארץ 'מִגִּלְעָד עַד דָּן', ולדוד המלך, שמה שהוא עשה באור הזה לא מסופר לנו כאן.
על פי ספר הזוהר היה עוד לפני דור הפלגה דור 'מקולקל', דורו של אנוש, בן שת, שעל פי המדרשים התחוללו בו אסונות טבע גדולים מאד, ושליש מהארץ נשטף על ידי הים, מעין מבול זוטא. בגלל שלושה דורות אלה גנז אלוהים את האור הראשון.
משה, כך מספר הזוהר, זכה לאור הזה פעמיים בחייו. עם לידתו המוקדמת, לאחר שישה חודשי הריון, קיבל משה התינוק את האור מאלוהים, ואור נגוהות זה ליווה אותו במשך שלושה חודשים, עד גמר תשעה החודשים של ההריון. משנמשה משה על ידי בת פרעה והובא אל ארמון פרעה, נלקח ממנו אותו אור יקרות. האור נמסר לו פעם נוספת על הר סיני, ומשום כך לא היו בני ישראל יכולים להביט בפניו, שזהרו באותו אור קדוש.
בבראשית נאמר 'וַיְּהִי אוֹר', וספר הזוהר מספר לנו כי כל מה שנאמר באמצעות המילה 'ויהי', נוהג גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. יתכן שהכוונה היא, שבעולם הבא יזרח האור הזה על כולנו, בעוד שבעולם הזה הוא מאיר לצדיקים בלבד...
'מכתב מאליהו' (הרב אליהו אליעזר דסלר) מוסיף עוד רעיונות לדיון:
"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" וְגוֹ', מִפָּסוּק זֶה לָמְדוּ חֲזַ"ל, שֶׁרָאָה הקב"ה אֶת אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ רְשָׁעִים, עָמַד וּגְנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא. אִם כֵּן לָמָּה בְּרָאוֹ כְּדֵי לִגְנָזוֹ. אֶלָּא הָעִנְיָן שֶׁאִם הָיָה פַּעַם בָּעוֹלָם אוֹר כָּזֶה, אַף שֶׁגְּנָזוֹ, קַל יוֹתֵר לְהַגִּיעַ אֵלָיו, כִּי אֵין זוֹ אֶלָּא חֲזָרָה לָמָּה שֶׁהָיָה... (חֵלֶק ב עַמּוּד יט)
זֶהוּ בֵּאוּר דִּבְרֵי רַשִׁ"י. (בְּרֵאשִׁית א' ד') "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא. 'שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי', פֵּרוּשׁוֹ מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים, שֶׁאִלּוּ רָאוּ אֶת הָאֱמֶת הַגְּמוּרָה בְּאוֹר זֶה, הָיָה צֹרֶךְ לִיצֹר כֹּחַ חָזָק שֶׁיַּחֲטִיאֵם לִמְרוֹד נֶגֶד הָאֱמֶת, וְאִם כֵּן יִהְיוּ מְזִידִים גְּמוּרִים. לָכֵן נִגְנַז אוֹר זֶה בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, אַף שֶׁכָּל הַגְבָּלָה וְצִמְצוּם הִיא בְּחִינַת דִּין, יֵשׁ דִּין שֶׁבָּא מִתּוֹךְ רַחֲמִים, וְכֵן הַגְבָּלָה זוֹ... שהקב"ה עָשָׂה אֶת מִדַּת הָרַחֲמִים סִבָּה לְמִדַּת דִּין, לָכֵן הָרַחֲמִים מְשֻׁתָּפִים בַּדִּין. וְזוֹ גַּם הַכַּוָּנָה בְּרַשִׁ"י (שָׁם פָּסוּק א') "בִּתְחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְבִרְאוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, וְרָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת הָרַחֲמִים וְשִׁתְּפָה לְמִדַּת הַדִּין"...
בטקסט זה מופיע כינוי נוסף לאור הראשון – 'אור שבעת ימים'. לדעת הרב דסלר, המתבסס, בין השאר, על דברי רש"י, אותו אור קסום נגנז בשל עוצמתו. לאורו יכול כל אחד לראות את האמת הגמורה, מה שהיה מציב את הרשעים, שלמרות אותו אור ימשיכו בחטאיהם, בעמדת אשמה גדולה עוד יותר, מה שהיה מחמיר עוד יותר את דינם. אם כן, משום שאין העולם יכול להתקיים בדין, יש להקדים לה את מידת הרחמים, ולגנוז את האור המסוכן הזה.