ר' חֲנִינָא עַל הַמּוֹקֵד
כְּשֶׁחָלָה ר' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, הָלַךְ ר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אֲחִי, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֻמָּה זוֹ, רוֹמִי, מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ? שֶׁהֲרֵי הֶחֱרִיבָהּ אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאִבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶּמֶת, מַשְׁמַע שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם נִגְזַר כָּךְ, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח לָךְ בְּחֵיקְךָ בַּנִּגּוּד לִגְזֵרוֹתֶיהָ שֶׁל אֻמָּה זוֹ!
אָמַר לוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ, וְלֹא יִקְרֶה לִי דָּבָר! אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי "מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ"? תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁמֻּנָּח לָךְ בְּחֵיקְךָ, בְּאֵשׁ! אָמַר לוֹ ר' חֲנִינָא: רַבִּי, מָה, אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? כְּלוֹמַר, הַאִם רָאוּי אֲנִי לְכָךְ?
אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? אֵיזֶה מַעֲשֶׂה מְיֻחָד בָּא לְיָדְךָ, שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בּוֹ סִימָן? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה, וְחִלַּקְתִּים, אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְפוּרִים, לְצָרְכֵי עֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי, וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי.
לֹא חָלְפוּ יָמִים מוּעָטִים, עַד שֶׁנִּפְטַר ר' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא מֵחָלְיוֹ, וְהָלְכוּ כֹּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקָבְרוֹ, וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבַחֲזָרָתָן מְצָאוּהוּ לְר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח לוֹ בְּחֵיקוֹ.
הֱבִיאוּהוּ לְדִין, וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִּיפוּהוּ בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, וְהִצִּיתוּ בָּהֶן אֶת הָאוּר, וֶהֱבִיאוֹ סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר, וְשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בִּמְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ בְּיִסּוּרִים אֵלֶּה? אָמַר לָה: אִלְמָלֵי אֲנִי נִשְׂרַפְתִּי לְבַדִּי, הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לִי. עַכְשָׁו, שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה, הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶן: רוֹאֶה אֲנִי גְּוִילִים נִשְׂרָפִין, וְאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם פּוֹרְחוֹת לַמָּרוֹם. אָמְרוּ לוֹ: אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ, וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ, שֶׁתָּמוּת מְהֵרָה! אָמַר לָהֶן: מוּטָב שֶׁיִּטְּלֶנָּה אֶת נִשְׁמָתִי מִי שֶׁנְּתָנָהּ, וְאַל יְחַבֵּל הוּא הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לְהַקְדִּים אֶת מוֹתוֹ.
אָמַר לוֹ הַתַּלְיָן: רַבִּי, אִם אֲנִי מַרְבֶּה בַּשַּׁלְהֶבֶת, וְנוֹטֵל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ, וּבְכָךְ מְקָרֵב אֶת מוֹתְךָ, וּמְמַעֵט אֶת יִסּוּרִיךְ, אַתָּה מְבִיאֵנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ הַתַּלְיָן: הִשָּׁבַע לִי עַל כָּךְ! נִשְׁבָּע לוֹ. מִיָּד הִרְבָּה בַּשַּׁלְהֶבֶת, וְנָטַל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ. יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בִּמְהֵרָה. אַף הוּא, הַתַּלְיָן, קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאוּר, וּמֵת.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וְהַתַּלְיָן מְזֻמָּנִין הֵן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אֶחָת כְּתַלְיָן זֶה, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים כְּמוֹ ר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן.
בַּבְלִי עֲבוֹדָה זָרָה עפ"י שטיינזלץ
מהסיפור המטלטל הזה אני רוצה להוציא כמה פנינים, שאולי אינן עיקרו של הסיפור (קידוש השם, אכזריות הרומאים, היחס לתורה), אבל יש בהן יחוד.
דמות המשנה בסיפור היא ר' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, שהיה חכם מהדור השלישי של התנאים. מהמסופר כאן אנו למדים, כי ר' יוסי התנגד למרידה ברומאים מתוך הכרה בחוסר הסיכוי להצליח במרידה כזאת. עם פטירתו משתתפים 'כל גדולי רומי' בקבורתו, ויתכן שהכוונה לרומאים עצמם, מה שמעיד על היחס הטוב ששרר בין ר' יוסי לשלטונות. הוא המזהיר את ר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן ממעשים שיתפרשו ע"י הרומאים כמרד – הקהלת קהילות ולימוד תורה ברבים. משמשתכנע ר' יוסי בצדיקותו של ר' חנינא, ולמרות אזהרותיו, הוא אומר לו, לחנינא: 'אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי, וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי'. ניתן לראות את כפל המשמעות באמירה זו, המחייבת את הסיפור למשוך ממותו של ר' יוסי אל הוצאתו להורג של ר' חנינא. אם לכך התכוונו חז"ל, הרי שר' יוסי רצה לברך, ונמצא מקלל...
ה'סימן' שמביא ר' חנינא, סימן שיעיד על צדיקותו ועל זכויותיו, הוא סיפור פשוט על מעות לפורים שנתחלפו לו במעות של צדקה, ובשל הבלבול חילק ר' חנינא את אותן מעות לעניים. מה זה לעומת מעשהו האמיץ של הקהלת קהילות ולימוד תורה ברבים, מעשה שעשה מתוך בחירה, ולא מתוך טעות של הסח הדעת?
מעשה ההוצאה להורג מזוויע בפרטיו. ר' חנינא נעטף בגווילי התורה ומועלה על המוקד. ומי חוזה במראה הנורא הזה? בתו, לא פחות ולא יותר; והיא עוד משוחחת אתו ברגע זה! בתו היא ברוריה, אחת הנשים היחידות בכתבי חז"ל, ששמה מוזכר, ולעלילותיה יוקדשו מדרשים אחרים. ר' חנינא מנחם אותה, ואולי גם את עצמו, שבזכות ספר התורה המועלה באש יתבעו משמיים גם את עלבונו שלו...
ומכאן עוברים אנו לפרטים שהעסיקו מאד את אותם דורות, שחזו בכל כך הרבה הוצאות להורג אכזריות בפומבי – אם בשריפה ואם בהוקעה על הצלב. חלק מה-'למען יראו וייראו' באירועים נוראים אלה היה כרוך בהארכת חייו וסבלו של הקרבן, ובניסיונות שעשה מי שאולי יכול היה להתערב בדבר – לקצר את הסבל ולהביא למוות מהיר יותר. ומי שיוזם כאן את אותו סיוע הוא לא אחר מאשר התליין עצמו, ודווקא הוא מפגין חמלה אנושית, עושה את הנדרש, והוא מבין כי כמבצע ההוצאה להורג הוא עלול לשלם את המחיר על מעשהו למען הקרבן. הוא מצטרף אל ר' חנינא, וקופץ אל הלהבות, ובזאת הופך אותו תליין אנונימי לגיבור נוסף של הסיפור.
הסיום החמוץ של הסיפור הנורא הזה מספר על תגובתו של רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, לאותה הכרזה של בת-קול משמיים, כי התליין ור' חנינא זכו בזכות מעשיהם לעולם הבא. ר' יהודה הנשיא מוחה על כך, שהתלין זכה בחיי עולם הבא בזכות מעשה אחד ויחיד, בעוד שר' חנינא (אסור להשוות?) עשה למען התורה כל חייו.