אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ [את ישוע] וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?" הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה וַחֲיֵה בָּהֶם." אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.' וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?" הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד."
הברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס
לפני שניגש לסיפור המעשה, ננסה להבין מה מבקש אותו בעל תורה מישוע. הוא מבקש 'לרשת חיי עולם'. את הביטוי הזה ניתן להבין בדרכים שונות. חיי עולם אולי הם הנצח, אולי הישארות הנפש, אולי הבטחה לעולם הבא. מאידך, חיי עולם יכולים להתפרש גם כמיצוי של החיים בעולם הזה. הירושה, בהקשר זה, היא התגמול על מעשינו, או, פשוט, קבלת דבר מה. בעל התורה מבקש מישוע הדרכה מה עליו לעשות כדי לרשת חיי עולם. במילים אחרות: מהי הדרך הנכונה, הרצויה לאלוהים, בה יש ללכת.
ראוי לשים לב לתחילת דבריו של ישוע: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?". לדעתו של ישוע, הדרך לירושת חיי עולם היא דרך התורה. במובן זה ישוע אינו רפורמטור של היהדות. בדרשה על ההר הוא אומר לתלמידיו: "אַל־תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת־הַתּוֹרָה אוֹ אֶת־דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם־לְמַלּאת; כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד כִּי־יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ־קוֹץ אֶחָד מִן־הַתּוֹרָה, עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל. לָכֵן הָאִישׁ אֲשֶׁר יָפֵר אַחַת מִן־הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה, וִילַמֵּד אֶת־בְּנֵי הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ, קָטוֹן יִקָּרֵא לוֹ בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם, וַאֲשֶׁר יַעָשֶׂה וִילַמֵּד אוֹתָן, לָזֶה גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם."
ולשאלתו של ישוע 'מה אתה קורא' עונה בעל התורה תשובה מעניינת גם היא: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." בעל התורה משלב בתשובתו את אהבת האל, גם בנפש, גם בלב וגם בשכל, עם אהבת האדם. בעל התורה, למעשה, כבר מבין בעצמו את הזיהוי של אהבת האל עם אהבת האדם. לישוע לא נותר, אלא לספר לו מעשה הממחיש את ביטויה המעשי של אהבת האדם.
אהבת האדם באה לידי ביטוי ביחס חומל כלפי זר, כלפי אדם לא מוכר. על פי הסיפור, במבחן זה נכשלים הכוהן והלוי, שעיקר מעייניהם במנהגי הפולחן הסמלי ולא במעשי חסד עם בני אדם. מי שעומד במבחן הוא שומרוני, אדם השייך לעדה, שהיהדות מביטה עליה בעין עקומה, משום שמנהגי הפולחן שלה שונים מהנורמה היהודית, מהמיינסטרים של ימי בית שני. מה שמוכיח השומרוני הוא שבמובן המוסרי האוניברסלי הוא מחזיק באותם ערכים אנושיים שהתורה מציבה בפנינו כיעד, בעוד שבקרב הקהילה, המחזיקה מֵעַצְמָהּ יהודית, ישנם אנשים, שדרכם רחוקה מדרך התורה.
קל להבין, שלא כל יהודי אהב לשמוע מפי ישוע את המעשה בשומרוני הטוב. את הלכידות היהודית מחזקת העוינות כלפי האחר, הזר, מי שלא 'אונזערן', כמו השומרונים. לכוהנים וללוויים יש עוד משהו להפסיד מהביקורת הזאת – את היותם פריווילגים בקרב החברה היהודית של אותם ימים.