ג' מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יַד מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם: בִּזְכוּת מִרְיָם נִתַּן הַבְּאֵר, וּבִזְכוּת אַהֲרֹן עַנְנֵי כָּבוֹד, וּבִזְכוּת מֹשֶׁה נִתַּן לָהֶם הַמָּן. מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הָיָה לָהֶם הַבְּאֵר, וְהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בּוֹכִים מִבִּפְנִים, וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים מִבַּחוּץ, וְעַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת לֹא יָדַע מֹשֶׁה, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לוֹ: עַד מָתַי אַתָּה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: וְלֹא אֶבְכֶּה עַל אֲחוֹתִי שֶׁמֵּתָה? אָמְרוּ לוֹ: בְּעוֹד שֶׁאַתָּה בּוֹכֶה עַל נֶפֶשׁ אַחַת, בְּכֵה עַל כֻּלָּנוּ! אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת! עָמַד מֵהָאָרֶץ, וְיָצָא, וְרָאָה הַבְּאֵר בְּלֹא טִפַּת מַיִם. הִתְחִיל לָרִיב עִמָּהֶם אָמַר לָהֶם: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. יֵשׁ לָכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שְׁרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, נְשִׂיאִים וְשָׂרִים וּזְקֵנִים גְּדוֹלִים. הֵם יִתְעַסְּקוּ לָכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הַכֹּל עָלֶיךָ, כִּי אַתָּה הוּא שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהֵבֵאתָ אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה. אִם אַתָּה נוֹתֵן לָנוּ מַיִם, מוּטָב, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ סוֹקְלִין אוֹתְךָ! כְּשֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה כָּךְ, בָּרַח מִפְּנֵיהֶם, וְנִכְנַס לְאֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר לוֹ הקב"ה: מֹשֶׁה, מָה יֵשׁ לְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רבש"ע, בָּנֶיךָ מְבַקְּשִׁים לִסְקֹל אוֹתִי, וְלוּלֵא שֶׁבָּרַחְתִּי, כְּבָר סְקָלוּנִי. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, עַד מָתַי אַתָּה מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בָּנַי? לֹא דַּי לְךָ, שֶׁאָמַרְתָּ בְּחוֹרֵב: "עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי"? (שְׁמוֹת י"ז). עַתָּה עֲבֹר לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁאֶרְאֶה, אִם יִסְקְלוּ אוֹתְךָ וְאִם לָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שם). וְהָיָה מֹשֶׁה הוֹלֵךְ רִאשׁוֹן, וְכָל הָעֵדָה אַחֲרָיו, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵיזֶה סֶלַע אָמַר לָהֶם הקב"ה לִתֵּן לָהֶם מַיִם מִמֶּנּוּ. רָאוּ יִשְׂרָאֵל סֶלַע אֶחָד מַטִּיף, וְעָמְדוּ עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה, שֶׁעָמְדוּ עָלָיו, חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְאָמְרוּ לוֹ: עַד מָתַי אַתָּה מוֹשְׁכֵנוּ? אָמַר לָהֶם: עַד שֶׁאֲנִי מוֹצִיא לָכֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. אָמַר לָהֶם: עַד מָתַי אַתֶּם מִתְרַעֲמִים? וְכִי יֵשׁ בְּרִיָּה בָּעוֹלָם, שֶׁמִּתְרַעֵם נֶגֶד בּוֹרְאוֹ כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם מִתְרַעֲמִים עָלָיו? מֵאֵיזֶה סֶלַע רוֹצֶה הקב"ה לִתֵּן לָכֶם מַיִם? אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה נָבִיא הָיִיתָ וְרוֹעֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה אוֹמֵר, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה סֶלַע רוֹצֶה הקב"ה לִתֵּן לָנוּ מַיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִקְהִיל אוֹתָם עַל סֶלַע אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע" (בַּמִּדְבָּר כ), וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּלִבּוֹ: אִם אֲנִי אוֹמֵר לַסֶּלַע יוֹצִיא מַיִם, וְאֵינוֹ מוֹצִיא, נִמְצֵאתִי מִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּהָל, וְיֹאמְרוּ לִי: מֹשֶׁה, הֵיכָן הִיא חָכְמָתֵךְ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם יוֹדְעִים, שהקב"ה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לָכֶם נֵס, אֶלָּא שֶׁהֶעְלִים מִמֶּנִּי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַגַּעַת, לֹא דַּעְתּוֹ וְלֹא חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ, וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע, וְעָשָׂה עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שָׁם). הִתְחִיל הַסֶּלַע מֵאֵלָיו לְהוֹצִיא מַיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה, הִגְבִּיהַּ יָדוֹ וְהִכָּה הַסֶּלַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם" (שָׁם). כֵּיוָן שֶׁלָּקָה, הוֹצִיא דָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן הִכָּה צוּר, וַיָּזוּבוּ מַיִם" (תְּהִלִּים עח), וְאֵין זוֹב אֶלָּא דָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ" (וַיִּקְרָא טו). בָּא מֹשֶׁה וְאָמַר לִפְנֵי הקב"ה: הַסֶּלַע אֵינוֹ מוֹצִיא מַיִם אֶלָּא דָּם. אָמַר הקב"ה לַסֶּלַע: לָמָּה לֹא הוֹצֵאתָ מַיִם, אֶלָּא דָּם? אָמַר לְפָנָיו: רבש"ע, עַל מָה הִכַּנִי מֹשֶׁה? אָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה: לָמָּה הִכִּיתָ אֶת הַסֶּלַע? אָמַר לְפָנָיו: כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא מַיִם. אָמַר לוֹ הקב"ה: וְכִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתַּכֶּה בּוֹ? וַהֲלֹא בְּדִבּוּר אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (בַּמִּדְבָּר כ). אָמַר מֹשֶׁה: דִּבַּרְתִּי, וְלֹא הוֹצִיא. אָמַר לוֹ הקב"ה: אַתָּה צִוִּיתָ לְיִשְׂרָאֵל: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתְךָ" (וַיִּקְרָא יט), וְאַתָּה לָמָּה לֹא דַּנְתָּ אֶת הַסֶּלַע לִצְדָקָה? זֶה הוּא אֲשֶׁר גִּדַּלְֵךָ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּנִקֵהוּ דְּבָשׁ מִסֶּלַע" (דְּבָרִים לֵב), וְזוֹ הִיא טוֹבָה שֶׁפָּרַעְתָּ לוֹ? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָמַרְתָּ לְבָנַי: "שִׁמְעוּ נָא, הַמּוֹרִים" (בַּמִּדְבָּר כ), וְאֵין מוֹרִים אֶלָּא שׁוֹטִים. הֵם שׁוֹטִים, וְאַתָּה פִּקֵּחַ, וְלֹא תִּכָּנֵס עִם שׁוֹטִים לְאִ''י, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה" (שָׁם). כֵּיוָן שֶׁאָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה כֵּן, אָמַר לַסֶּלַע: הֲפֹךְ דָּמָם לְמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם" (תְּהִלִּים קיד).
אוצר מדרשים
המקור המקראי נמצא בשני פרקים
שמות י"ז:
א וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. ב וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם, וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה, מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה. ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא? ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר, קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן.
במדבר כ':
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם׃ (ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן׃ (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה׃ (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, (ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת? (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם׃ (ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם׃ (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ׃ (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא, הַמֹּרִים! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם׃ (יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם׃ (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם׃
אם במקרא מדובר בשתי גרסאות לאותו האירוע, או בשני סיפורים דומים מזמנים שונים בנדודי בני ישראל במדבר – קשה לדעת. בסיפור השני מכה משה את הסלע במקום לדבר אליו, ועל זאת הוא נענש. מעשהו, על פי דברי ה', ביטא חוסר אמונה באל, וזה חטאו, עליו שילם ביוקר.
המדרש שלפנינו מרחיב מאד את הסיפור, ואנו נצביע על כמה תוספות בעלות ערך:
בארה של מרים היא באר אגדית, שכמה מדרשים יפים נכתבו עליה. בזכות מרים ליוותה באר שופעת מים חיים את נדודי בני ישראל. משמתה מרים – חרבה הבאר, וזו הסיבה, שבני ישראל נתקפו צמא נורא, ופנו אל משה בתלונות.
משה, המקונן על מות מרים אחותו, אינו מבחין במצוקה הכללית שתקפה את העם, עד שהם באים אליו, אל אוהלו, נוזפים בו על התייחדותו עם האבל הפרטי תוך התעלמות מצרת הכלל. הם מאיימים עליו, שאם לא ידאג להם למים, יסקלו אותו.
משה מביא את מצוקתו ואת מצוקת העם לפני אלוהים. זה אינו מאמין לו, שהעם מאיים על חייו ברצינות, והוא תובע ממשה להעמיד את העניין בניסיון.
משה מציית לצו האל, ויוצא אל העם, כשהוא אינו יודע אם יש בכוחו להוציא מים מאחד הסלעים שבסביבה, מה גם שאין לו שום אות המצביע על סלע מסוים. העם עוצר ליד סלע אחד, שסימני טפטוף מים נראים בו. משה אומר, כי אין לו מושג מאיזה סלע להוציא מים, והעם מתחיל לאבד סבלנות, ומתגרה במשה על שאין הוא מזהה את הסלע העתיד להוציא מים. משה מנסה 'לשחק אותה כאילו', מניף מטהו, מדבר אל העם, אל עצמו, או אל הסלע, וכל זאת מתוך מבוכה וחוסר אונים. הסלע מתחיל להוציא מים. לכאורה הכל יכול להסתדר מרגע זה, אך משה מחליט להכות בסלע, אולי כתגובה על כך, שהדברים מתנהלים מאליהם, ללא כל קשר לפעולות שהוא מבצע. השגיאה הזאת מסכנת את כל המפעל: הסלע מתחרט, ובמקום מים הוא זב דם.
ברגע זה מתפתח רב-שיח, בו נוטלים חלק משה, האל וגם הסלע, שמן הסתם יודע לדבר. משה פונה אל ה' בשאלה מדוע הסלע מוציא דם במקום מים. האל מפנה את השאלה לסלע, וזה משיב לו בתלונה על שמשה הרביץ לו. הגננת שבה אל משה בשאלה מדוע הרביץ לסלע במקום לדבר אליו, כפי שצווה. משה עונה, שהוא ניסה לדבר, והסלע לא שיתף פעולה. זו, כמובן, עדות שקר, על פי המדרש... אלוהים מגנה את כפיות הטובה של משה, שעל פי פסוק מספר דברים, ניזון בילדותו מדבש שנתן לו הסלע (גם אלוהים אינו מקפיד על אמירת אמת). בצעד מניפוליטיבי הוא אומר למשה, שאם הוא קרא לבני ישראל 'מורים', כלומר מורדים, אין סיכוי שהוא יגיע עם המורדים האלה לארץ ישראל. עונש לבני ישראל או למשה? תחליטו אתם...
נותר עוד לסיים את הפארסה הזאת בפתרון מצוקת המים שהתחילה את הכל. האל מורה לסלע להפסיק את עניין הדם, ולשוב להפקת מים, כמו שהיה אמור לעשות מלכתחילה.
ואם לא הבינונו, על פי הכתוב בתנ"ך, מדוע נענש משה בעונש כה חמור על הכאת הסלע, הרי שהסיפור המדרשי שלפנינו רק הוסיף למבוכה. גם בני ישראל (מתלוננים סדרתיים), גם משה (נעדר כישורי מנהיגות ובנוסף לכך שקרן קטן) וגם האל, שיכול היה לנהל את הכל בתבונה רבה יותר, אחראים למחדל הזה.