שָׁאַל אוֹתוֹ הֶחָכָם פְּלֵימוֹ מֵרַבִּי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזֶה מֵהֶן מַנִּיחַ תְּפִלִּין? כָּעַס רַבִּי עַל שְׁאֵלָה מוּזָרָהּ זוֹ, שֶׁנִּרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ פְּלֵימוֹ שׁוֹאֵל רַק לְשֵׁם בְּדִיחָה, וְאָמַר לוֹ: אוֹ קוּם וּגְלֵה מִכָּאן, אוֹ קַבֵּל עָלֶיךָ חֵרֶם! בֵּינְתַיִם בָּא אָדָם אֶחָד, וְאָמַר לוֹ לְרַבִּי: נוֹלַד לִי תִּינוֹק בְּכוֹר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים. כַּמָּה צָרִיךְ אֲנִי לָתֵת לַכֹּהֵן?...
בבלי מנחות
פְּלֵימוֹ הָיָה רָגִיל לוֹמַר בְּכָל יוֹם: 'חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן'. פַּעַם אַחַת בָּא הַשָּׂטָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְנִדְמָה לוֹ כְּעָנִי, וְקָרָא עַל הַפֶּתַח. הוֹצִיאוּ לוֹ פַּת. אָמַר לוֹ: 'בְּיוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל מִבִּפְנִים וַאֲנִי מִבַּחוּץ?' הִכְנִיסָהוּ וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת. אָמַר: 'יוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וַאֲנִי לְעַצְמִי?' נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן. הָיָה יוֹשֵׁב וּמַעֲלֶה עַל גּוּפוֹ שְׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת, וְעוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאוּסִים. אָמְרוּ לוֹ: שֵׁב יָפֶה. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי כּוֹס. נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. נִתְחַמֵּם, וְהִתְחִיל זוֹרֵק לְתוֹכוֹ כִּיחוֹ וְנִיעוֹ. גָּעֲרוּ בּוֹ. נָפַל וָמֵת. יָצָא קוֹל: 'פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ'! בָּרַח פְּלֵימוֹ חוּץ לָעִיר (או אל בית הכסא) וְנִתְחַבֵּא. הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו. נָפַל פְּלֵימוֹ לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁהוּא מִצְטַעֵר, נִתְגַּלָּה לוֹ וְאָמַר: 'מִפְּנֵי מָה אַתָּה רָגִיל לוֹמַר כָּךְ?' – 'אֶלָּא הֵיאַךְ אֹמַר?' - אָמַר: 'יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן!'.
בבלי קידושין
השם המוזר 'פְּלֵימוֹ' – לא מוכר, לא מהתרבות העברית ולא מהנוכרית. יש הסבורים, כי זו עוד גרסה לכינוי 'פלוני', כלומר לכינוי סתמי לאדם שזהותו הפרטית לא היתה ידועה. מאידך, על פי המדרש ממנחות מדובר באחד מתלמידי רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא (מהדורות האחרונים לתנאים בארץ ישראל). פלימו מוזכר בכמה משניות וברייתות, ודברים שלו בעניינים שונים נזכרים שם.
שני המדרשים לפנינו, יש בהם משהו משותף. פלימו הוא קצת פרובוקטיבי, או חצוף.
על שאלתו המתחכמת על איזה ראש יניח תפילין האדם, שיש לו שני ראשים, הוא 'חוטף מקלחת' מרבי, ואלמלא הגיע באותה השעה אל רבי יהודי עם סיפור פנטסטי על תינוק שלו, שנולד עם שני ראשים, היה פלימו מגיע בטרם עת לסוף הקריירה – בגלות או בנידוי.
אבל לא רק ברבי מתגרה פלימו, אלא אפילו בשטן. הוא כל כך בוטח בצדיקותו שלו, שהוא קורא תדירות 'חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן!'. השטן מחליט ללמדו לקח, אך בדרך מתוחכמת ולא אלימה. הוא מגיע אל ביתו של פלימו דוקא בערב יום הכיפורים, בדמות עני, הסוחט מבעל הבית לא רק פת, המוגשת לו על המפתן, אלא כניסה אל הבית, וישיבה אל שולחן האוכל של בני הבית. התנהגותו דוחה מאד, ותובעת הרבה איפוק וסובלנות מצד פלימו. לסיום הפארסה הזאת מתמוטט האורח, נופל מהשולחן ארצה ומת (לכאורה). השטן דואג להפיץ את ה-fake news: 'פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ!'. פלימו בורח מהעיר, אך השטן דולק בעקבותיו ומתעמת אתו. על פי הסטנדרטים של השטן (לא אנושיים כלל וכלל) פלימו לא עמד בניסיון, וצדיקותו אינה מושלמת.
מה שעורר את חמתו של השטן היתה ההתגרות היומיומית של פלימו, שהיה נוהג לומר 'חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן'. פלימו שואל אותו מה עליו לומר במקום זה. מתשובתו של השטן אפשר להבין, שרק לאלוהים הזכות לגעור בו, והוא מציע לו חלק מפסוק בספר זכריה: 'יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן!'. הנה הוא הפסוק במלואו:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם - הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ." (זכריה ג').
פלימו הוא אדם של ניגודים. מחד – הוא חכם וחסיד, ובאמת נזהר מכל חטא; ומאידך – הוא נגוע בחטא כבד של יוהרה. הוא מתגאה בחסידותו, מה שמוריד מערך התנהגותו המוסרית, ומביאו להתנגשות עם השטן, בו הוא נהג להתגרות מדי יום. דרכו של השטן ללמדו לקח היא להעמידו במצב בלתי אפשרי מול בני ביתו, כשנדרשת ממנו לא רק התנהגות חומלת, אלא גם סובלנות ואיפוק. מסתבר שאת אלה אין לו, לפלימו, בכמויות בלתי מוגבלות...
באותה סוגיה במסכת קידושין מוזכרים גם שני חכמים גדולים אחרים, ר' מאיר ור' עקיבא, שהיו 'מתלוצצים בעוברי עבירה', והשטן לימדם לקח דומה.