וְאִיתָא (ישנו) בַּסְּפָרִים שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתַּן הַשִּׁכְחָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל לוֹמְדֶיהָ תָּמִיד כַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה, כִּי עַל-יְדֵי הַשִּׁכְחָה, כְּשֶׁחוֹזֵר וּבָא וְלוֹמֵד אֲפִלּוּ מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד - הוּא אֶצְלוֹ כַּחֲדָשׁוֹת, וְחָבִיב עָלָיו. וְאִיתָא מָשָׁל עַל הַלּוֹמֵד וְשׁוֹכֵחַ: שֶׁשָּׂכְרוּ אֲנָשִׁים לְמַלֹּאת חָבִיּוֹת, וְהֶחָבִיּוֹת הָיוּ נְקוּבִים, וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ שׁוֹפְכִין לְתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת - נִשְׁפַּךְ לַחוּץ. וְהַטִּפְּשִׁים אָמְרוּ: הוֹאִיל וְחוֹזֵר וְנִשְׁפָּךְ לַחוּץ - לָמָּה לָנוּ לְיַגֵּעַ וּלְמַלֹּאת מֵאַחַר שֶׁאַחַר-כָּךְ נִשְׁפָּךְ? אֲבָל הֶחָכָם אָמַר: מַה לִּי בָּזֶה? הֲלֹא פּוֹרְעִין לִי עַל-הַיּוֹם, וּשְׂכָרִי לֹא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם-וָיוֹם, כִּי אֲנִי מֻשְׂכָּר לְיָמִים, וּמַה לִּי אִם נִשְׁפָּךְ? כָּךְ אַף-עַל-פִּי שֶׁשּׁוֹכֵחַ לִמּוּדוֹ - שְׂכָרוֹ לֹא יְקֻפַּח מִכָּל-יוֹם וָיוֹם.
שיחות הר"ן
שִׁכְחַת מה שלמדנו נחשבת, על פי רוב, לבעיה, שכן רוב הלומדים מעוניינים לזכור את מה שלמדו, כדי שיוכלו לעשות שימוש בידע הזה בעתיד. אבל ר' נחמן מברסלב חושב מחוץ לקופסה, והוא מציין יתרון של שכחת התלמוד, והוא ההנאה הראשונית שאנו חוזרים ונהנים למשמע משהו, שנדמה לנו שמעולם לא שמענו. זה מזכיר לי את אמי, זיכרונה לברכה, שיכולתי לספר לה את אותה הבדיחה שוב ושוב, והיא היתה נהנית, כי הבדיחה פרחה מזיכרונה שעה קלה אחרי שסיפרתיה.
יתרון זה של הַשִּׁכְחָה מוזכר בתחילת הקטע. בסופו מוסיף ר' נחמן עוד שבח, והוא לא שבח ישיר לַשִּׁכְחָה, כי אם לתוצאה שלה – ללימוד החוזר בגלל שהדברים נשכחו. תלמיד שקדן, אומר ר' נחמן, מקבל גמול על תלמודו לא על פי כמות החומר שלמד, אלא על פי משך הזמן שהקדיש ללימוד, ועל כן, אם ישוב וילמד אותה סוגיה שוב ושוב, הוא יתוגמל בהתאם. זה מזכיר לי סיפור מהעלייה השנייה על פועל יהודי, שעבד ביחד עם סווארים ערביים בנמל יפו בפריקת אוניה של משא. כשנשאל מדוע הוא מסתפק בנשיאת ארגז אחד בכל 'נגלה', בעוד שעמיתיו הערביים נושאים ארגז על כל כתף, ענה בחוצפה: אני לא מתעצל כמוהם ללכת פעמיים... הוא, ככל הנראה, קיבל שכר לפי שעות העבודה...
אם נתעלם מהשנינות של ר' נחמן (ושלי), עלינו לשאול את עצמנו אם השכחה היא רק תופעה שלילית. בעבר הרחוק היה הזיכרון האנושי מתת-אל. אני מדבר על תקופות כל כך רחוקות, שבהן אפילו הכתב לא עמד לרשות האדם, ומה שלא זכרנו – הלך לאיבוד. כיום אנו חיים בעולם המוצף באינסוף פרטי מידע. אין סיכוי שנזכור את כל מה שפגשנו, חווינו, או אפילו קלטנו וניסינו לזכור. אם ברצוננו לעכל מידע חדש שאנו פוגשים בהווה, אין לנו ברירה אלא לשכוח חלק מהמידע שקלטנו בעבר. למזלנו ניתן לאחסן כיום את המידע במחשב, ולמצוא את המידע באמצעות הטכנולוגיות של איחסון, מיון ואיחזור פריטי מידע, פעולות שהמחשב יודע לבצע כל כך טוב.
ר' נחמן אינו עוסק בהערכת החשיבות של מה שהצלחנו לזכור מהלימוד, כאילו כל מה שחשוב הוא הלימוד החוויתי עצמו, והשכר שאנו מקבלים עליו. זו, כמובן, גישה ילדותית או פיוטית, המתעלמת מכך, שמה שלמדנו והפנמנו בעבר יכול לסייע לנו להבין את מה שאנו לומדים כעת, ושלמידה אפקטיבית, כמו שהפסיכולוגים של החינוך טוענים, היא תולדה של הסינתזה שאנו עושים בין החומר החדש לבין הידע שכבר קיים בנו.
על חוסר ההתאמה הקיים לפעמים בין משל לנמשל שלו כבר כתבו רבים. הַמָּשָׁל שרוקח ר' נחמן הוא מקורי לא פחות מהנמשל. פועלים נשכרו למלא חביות (במים? ביין? בשמן?), ובמהלך העבודה הבחינו הפועלים שהחביות נקובות, וכי מלאכתם סיזיפית – כל מה שהם שופכים לתוכן נעלם החוצה דרך הנקבים. הטיפשים שביניהם, על פי ר' נחמן המצחיק, היו יותר מדי מעשיים, והחליטו שאין כל טעם להמשיך בעבודה, שלעולם לא תסתיים, בעוד שהחכמים של ר' נחמן המשיכו בעבודה מבסוטים, שכן נותן העבודה ישלם להם לפי שעה... ברור שהמשל אינו סיפור מהחיים, אלא אם כן בעל הבית כל כך אדיש וטיפש, שאינו מגיע מפעם לפעם לבדוק איך מתקדמת העבודה.
אבל אם נקשור בין המשל לנמשל קשר הדוק יותר מדי, נגיע למסקנה מגוחכת: אם הלימוד שלך אינו יוצר כל הבנה חדשה, ואתה שב ועוסק בסוגיה בלי להתקדם – זה בסדר, כל עוד אתה נהנה מהתהליך, כי אלוהים יגמול לך על שעות הלימוד שלך גם אם הוא בגדר 'סְרָק, סְרָק!'. האם אלוהים אינו רואה שאתה לומד 'בניוטראל'? האם באמת לא אכפת לו?