אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ. וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (שם כט, יב) – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִּי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל-ב כב, כז). מָסַר לָהּ סִימָנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה" (בראשית כט, כה) – מִכְּלָל, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִימָנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה.
(בבלי, בבא בתרא)
גיבורות המדרש הן שתי האחיות, לאה ורחל. המדרש ממקד מבטו בהן דוקא, ולא בגברים – יעקב ולבן, שתככיהם ההדדיים הובילו, אליבא דספר בראשית, את העלילה. על פי המדרש, הרמאים נותרו רמאים, אבל מי שקבעו לבסוף את התוצאה היו האחיות.
בין שבטי רחל לשבטי לאה התנהל בתקופת המקרא מאבק על הבכורה בעם העברי. סיפורים שונים בבראשית מאירים את מרכזיותו של בן אחר מתריסר הבנים של יעקב. ראובן הודח והונח בצד, לכאורה בשל עלייתו על יצועי אביו, אם כי נראה, שסיפור קטן זה רק מנסה להסביר את העובדה, ששבט ראובן, צאצא לבכור הבנים, לא החזיק בבכורה. שמעון ולוי איבדו את הזכות הזאת, אולי בשל רצחנותם בפרשת דינה. הבן הרביעי של לאה, יהודה, הוא שמתבלט כנציג הבנים מול יוסף, המשנה למלך מצרים. הוא חזק, סמכותי ואחראי. משבט יהודה יצא מאוחר יותר בית דוד, וממנו יבוא בעתיד הרחוק המשיח. מול עוצמה זו של יהודה עומד יוסף, בכורה של רחל, שזוכה בסיפור אישי מאד מיוחד, שהביאו עד למשרת המשנה למלך מצרים. הוא שמציל את אחיו מהרעב, ומשכן אותם לתקופה ארוכה מאד במצרים, צעד ראשון לקראת הפיכת המשפחה הזאת לעם. שני בניו, אפרים ומנשה, הם השבטים המובילים בממלכת ישראל, הממלכה המתחרה בממלכת יהודה. גם אחיו הקטן של יוסף, בנימין זוכה לשעה קצרה בהילה לאומית עם עליית שאול למעמד המלך הראשון של ישראל.
זה הרקע להתמודדות של חז"ל עם סיפור רחל ולאה. הם סבורים, שמערכת היחסים בין שתי האחיות היא שהובילה לבסוף לקביעתם: 'רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל'. לדעתו של ר' יונתן נדדה הבכורה בין השתיים. רחל היתה האישה המועדפת על יעקב, ויוסף בנה היה הבן המועדף עליו. ר' יונתן מזכיר את הפסוק מבראשית ל"ז, ואנו נציג חלק גדול יותר מפסוק זה:
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב. יוֹסֵף, בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן...
ככל הנראה אין קשר בין 'אלה תולדות יעקב' להמשך הפסוק, אבל ר' יונתן מסתמך על פסוקים אחרים במקרא, המתחילים ב'אלה תולדות' ונמשכים בתיאור מסודר של השושלת. לדוגמה, בבראשית י"א, אחרי המילים 'אלה תולדות שם' מופיעים פסוקים המפרטים את שמות בניו ובני בניו של שם – ארפכשד, שלח, עבר וכן הלאה... כך מפרש ר' יונתן את הפסוק הפותח ב'אלה תולדות יעקב': יוסף הוא הבן של יעקב בהא הידיעה; אמו, רחל, היא המועדפת, ולבניה הבכורה. נו, מילא...
ר' יונתן ממשיך ומסביר כי הבכורה עברה ללאה משום שביקשה רחמים, ורחמה נפתחה לארבע לידות, בעוד שרחל לא הצליחה להרות. הבכורה חזרה אל רחל בזכות צניעותה. ובמה היתה צניעותה של רחל? על שאלה זו יש לו, לר' יונתן, סיפור מלבב, שאינו מצוי בבראשית.
יעקב שיתף את רחל בתכניתו לרמות את לבן אביה כדי להשיגה, למרות שלבן ישתדל להשיא את לאה הבכורה לפני רחל. רחל הצנועה שואלת בתמימותה כי רבה אם לצדיק מותר לרמות, ויעקב, שצדיק איננו, מסביר לה, שעם נבלים כאביה יש לנהוג בדרך הרמיה. יעקב של המדרש מסתמך על דברי דוד המלך, שצדיק גדול לא היה (ונעזוב את התהיה כיצד מכיר יעקב דברים שיאמר דוד בעוד כמה מאות שנים...). רחל הצנועה מקבלת, ככל הנראה, את נימוקיו של מחזרה הנלהב, אבל בנוסף למחויבויות הסותרות שיש לה כלפי יעקב וכלפי אביה, יש לה מחויבות נוספת – כלפי אחותה לאה. היא מבינה, שלאה היא העומדת לשלם את המחיר של קרב ההונאות שבין יעקב ללבן. רחל יודעת, כי לבן עומד להכניס בחסות החושך את לאה אל מיטת הכלולות עם יעקב, ולמרות שלבה יוצא אל יעקב (מי אמר?) גובר צו המצפון של הנערה הצנועה הזאת, והיא חולקת עם אחותה את הסימנים שנתן לה יעקב, אותם סימנים שהיו אמורים להוכיח לו, לחתן, שהיא רחל ולא לאה.
לפני שנשאל עצמנו אם צניעות יש במעשה של רחל, נבחין בעוד פרט קטן בסיפור המדרשי: אם נתן יעקב סימנים לרחל, הרי שמזימתו של לבן היתה גלויה לפניו, עד כי טרח לצייד את רחל באותם סימנים...
כבר רמזתי לכך, שאיני סבור שצניעות היתה ביסוד פעולתה של רחל. הייתי מגדיר את מניעיה של רחל כמבוססים על פחד, אם מִלָּבָן אביה, ואם מִלֵּאָה אחותה. זו אינה הפעם הראשונה שאני נתקל בשימוש במילה 'צניעות' למשהו אחר. מושג הצניעות בחברה הדתית עד חרדית נגוע בטעם הכפייה וההפחדה שחברה זו כופה על בנותיה. צניעות אמיתית היא, כאשר יש לו לאדם בחירה בין התנהגות שאינה מעמידה אותו במרכז העניינים לבין התנהגות מתנשאת או מתגנדרת, והוא בוחר להיות צנוע. האם היה לה, לרחל, חופש בחירה? אני סבור שלא.
ואחרי כל זאת – הסיפור יפה. הגברים נאבקים מי רמאי יותר מוצלח, כשאת התוצאה של המאבק קובעות לבסוף הבנות!