"וֶהֱיֵה בְּרָכָה" - אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִשָּׁעָה שֶׁבָּרָאתִי עוֹלָמִי, הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ בְּרִיּוֹתַי. בֵּרַכְתִּי לְאָדָם וְחַוָּה, דִּכְתִיב: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים" (בְּרֵאשִׁית א); לְנֹחַ וּבָנָיו, דִּכְתִיב: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו" (שָׁם ט). מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה הֱיֵה עָשׂוּי עַל הַבְּרָכוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד יִצְחָק, בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לְבָרְכוֹ, צָפָה שֶׁעֵשָׂו וְיַעֲקֹב יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ וְלֹא בֵּרְכוֹ.אָמַר אַבְרָהָם: יָבֹא בַּעַל הָעוֹלָם וִיבָרֵךְ מִי שֶׁיִּרְצֶה.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס, נְתָנוֹ לְאָרִיס לְעָבְדוֹ וּלְשָׁמְרוֹ. הָיָה בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס אִילָן שֶׁל סַם חַיִּים, וְאִילָן שֶׁל סַם הַמָּוֶת דְּבֵקִים זֶה בָּזֶה. אָמַר הָאָרִיס, מָה אֶעֱשֶׂה? לְהַשְׁקוֹת אִילָן שֶׁל חַיִּים, וּלְהַנִּיחַ אֶת זֶה, אִי אֶפְשָׁר, שֶׁמַּיִם שֶׁזֶּה שׁוֹתֶה זֶה מֵינֵק מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אַנִּיחַ אוֹתָם עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַפַּרְדֵּס, וּמַה שֶׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה.
כֵּן אַבְרָהָם אָמַר, שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ אֶת יִצְחָק אִי אֶפְשָׁר, שֶׁעֵשָׂו יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הֲרֵינִי מַנִּיחוֹ לְבַעַל הַבְּרָכָה, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה שֶׁיַּחְפֹּץ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק, בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבוֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (בְּרֵאשִׁית לֵהּ).
תנחומא
המדרש שלפנינו מנסה לבאר את צרוף המילים המיוחד הזה – "וֶהֱיֵה בְּרָכָה". אדם אינו יכול להיות ברכה בעצמו; אם כן, למה מתכוון אלוהים באומרו "וֶהֱיֵה בְּרָכָה"? כאן מעלים חז"ל רעיון מעניין: כוונתו של אלוהים היתה להעניק לאברהם זכות מיוחדת, ולהיות המברך מכאן ואילך, במקום אלוהים עצמו. אבל אברהם לא הצליח להתמודד עם המשימה. עם לידת יצחק (או עם התבגרותו), רצה אברהם לברכו, אך צפה את העתיד – שליצחק יוולדו שני בנים, עשיו ויעקב, ואברהם סבור היה, שאי אפשר לברך את יצחק, אם הברכה תעבור בירושה גם לעשיו. ויתר אברהם על הכבוד, והחליט, כי אלוהים יברך את מי שירצה לברך; ואכן, במות אברהם ויצחק ברך אלוהים את יעקב.
הרעיון של חז"ל רחוק מלהיות מושלם. הנה שלוש תהיות: האחת – האם כל ברכה עוברת בירושה לכל הצאצאים? השניה – מה חשב אלוהים לעשות אחרי מות אברהם? האם יקח על עצמו את תפקיד המברך מחדש? השלישית – מהי משמעות כוונתו של אלוהים, שאברהם יברך במקומו? האם עוצמת הברכה האנושית יכולה להשתוות לזו האלוהית? על השאלה הראשונה אנו יכולים לענות מהכתוב במקרא: יש ברכות המכוונות גם למבורך וגם לכל צאצאיו, וברכות אחרות מכוונות רק למבורך יְשִׁירוֹת. על השאלה השניה אנו מקבלים תשובה מפורשת מהמדרש: זה בדיוק מה שעשה אלוהים עם מות אברהם. נראה שהשאלה השלישית תישאר ללא מענה, או שהתשובה לה ניתנה מפי אברהם עצמו, שהחליט כי האדם אינו יכול להחליף את האל בעניין זה.