מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם חוֹלֶה, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אָדָם, אִם בַּדֶּרֶךְ, אִם בַּשּׁוּק, וְעָטַשׁ - הָיְתָה נַפְשׁוֹ יוֹצְאָהּ מִנְּחִירָיו וּמֵת, עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב אָבִינוּ, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל זֹאת, וְאָמַר לִפְנֵי הב"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּקַּח אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, עַד אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶת בָּנַי וּבְנֵי בֵּיתִי! וְנֶעְתַּר לוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֵּאָמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה". וְשָׁמְעוּ כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ, וְתָמְהוּ, שֶׁלֹּא הָיָה כָּמֹהוּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת עֲטִישׁוֹתָיו: חַיִּים שֶׁנֶּהְפַּךְ מוֹת הָעוֹלָם לְאוֹר, שֶׁנֶאֱמַר (אִיּוֹב מא, י): "עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֵל אוֹר".
פרקי דרבי אליעזר
זה שפעם-פעם היה הרבה יותר טוב, על זה כבר שמענו, אבל הנה רעיון חדש: פעם לא היו מחלות כלל, ולכן בני אדם לא מתו ממחלות. כשהיה מגיע זמנו של אדם לסיים את חייו – זה היה מתרחש באפצ'י אחד, שבו היתה הנשמה מתעופפת לה החוצה דרך נחיריו. משרד הבריאות וקופות החולים יכולים היו להתנהל באפס תקציב או להתבטל בכלל.
אז מה סיים את החגיגה הזאת? מי, אם לא יעקב אבינו, אלוף ההסתבכויות, שחשב שעניין האפצ'י הוא הצרה הגדולה ביותר שאפשר להעלות בדמיון. הוא תכנן סאגה ארוכה כאורך הגלות, שתעכב את הבלתי ניתן לביטול, את הקראת הצוואה לתריסר בניו (היו גם כמה בנות...) ולנכדיו. מה יהיה אחרי כן? הוא פשוט לא חשב קדימה.
וכך פג תוקפו של העיטוש, ובמקומו הופיעו כל המחלות שאנו מכירים, והמוות הפך ליותר צפוי, אך גם להרבה פחות נעים.
ולזכר תפקידו המקורי של העיטוש נכתבה ברכה מיוחדת, שחייב אדם לומר לחברו ברגע האפצ'י: "חַיִּים שֶׁנֶּהְפַּךְ מוֹת הָעוֹלָם לְאוֹר!", או במילים שלנו: תגיד תודה שאתה חי, כי האפצ'י שהביא פעם למוות הפך לאור. ואכן – רגע אחרי שמסתיים האפצ'י, שאצל רובנו הוא מלוּוֶה בסגירת העיניים, חוזר האור ומציף אותנו, ואנו חיים.
לא נסיים בלי לחזור אל פרק מ"א באיוב, ממנו נשאב הפסוק "עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֵל אוֹר". פרק מוזר זה מתאר את 'בְּהֵמוֹת', מין מפלצת קדמונית, המתוארת בפרק בפרטי פרטים, וביניהם:
עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר, וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר. מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ, כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן, כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט, וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא.
ואותו בהמות מיתולוגי, שמאות רבות בשנים מאוחר יותר העניק את שמו להיפופוטם, מתעטש באפצ'ים אדירים של אור, אולי כמו הדרקונים של אגדות העם.
לא אגיד תודה ליעקב על יוזמתו זאת. הייתי מעדיף לסיים את חיי בלי מחלות, כך – באפצ'י אחד.