שִׁשָּׁה קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵין קוֹלָן נִשְׁמַע.
בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרְתִין אֶת עֵץ הָאִילָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פְּרִי, הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע.
וּבְשָׁעָה שֶׁהַנָּחָשׁ מַפְשִׁיט אֶת עוֹרוֹ, הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמָע.
וּבְשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת מִבַּעֲלָהּ, הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע.
וּבְשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה נִבְעֶלֶת עִם בַּעֲלָהּ בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה, הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע.
וּבְשָׁעָה שֶׁהַוָּלָד יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ, הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע.
וּבְשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִן הַגּוּף, הַקּוֹל יֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע.
וְאֵין הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִן הַגּוּף עַד שֶׁתִּרְאֶה הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֹא יִרְאֶנָּה הָאָדָם וָחַי"
(שְׁמוֹת לג:כ)
פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פֶּרֶק לד פרקי דרבי אליעזר
בבבלי ברכות נאמר:
בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְזוֹהִי רְעִידַת הָאֲדָמָה.
אומרת רבקה מרים:
מַהוּ אוֹתוֹ קוֹל שֶׁיּוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁמָע? מִסְתַּבֵּר שֶׁגַּם בְּקוֹל יֵשׁ דְּרָגוֹת, סֻלָּמוֹת, וְאוֹתוֹ קוֹל שֶׁהֻזְכַּר כָּאן, זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, מָצוּי בְּדַרְגָּה גְּבוֹהָה; גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֹזֶן אֱנוֹשׁ לֹא מְסֻגֶּלֶת לְהִתְמוֹדֵד עִמּוֹ. כָּאֵלֶּה, כְּפִי הַנִּרְאֶה, הָיוּ גַּם הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, שָׁם רָאוּ הָעָם אֶת הַקּוֹלוֹת, כְּשֶׁלֹּא בָּרוּר אֵיךְ, וְאִם בִּכְלָל, שָׁמְעוּ אוֹתָם. עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ, אַחֲרֵי שְׁתֵּי הַדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּקְעוּ הַיְשֵׁר מִפִּי הַגְּבוּרָה נִבְהַל הָעָם וְנָסוֹג, עַד שֶׁמֹּשֶׁה הֻצְרַךְ לְבַטֵּא אֶת יֶתֶר הַשְּׁמוֹנֶה בְּפִיו שֶׁלּוֹ.
אותו קול, הנשמע מסוף העולם ועד סופו הוא תגובת היקום (או האל) על אירוע משמעותי או חריג. על פי תפיסות העולם הקדום, לעולם יש סוף, או קצה. יש לו שניים – קצה בצד אחד וקצה בצד השני. קול הנשמע מסוף העולם ועד סופו הוא קול גדול מאד, אבל, כדבר פדר"א – הקול הזה אינו נשמע. בני אדם רגילים אינם שומעים אותו. התיאור הזה מזכיר לנו את אותם צלילים, שתדירותם היא מחוץ לטווח האוזן האנושית, בעוד שכלבים יכולים לשמוע אותם. קול כזה גדול, שאנו, בני האדם, איננו יכולים לשומעו, הוא, אולי, גם סמל לדברים החשובים בחיים, שאנו מחמיצים, ואיננו מבחינים בהם.
האם יש משהו משותף ומיוחד באותן שש תופעות, אשר 'קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵין קוֹלָן נִשְׁמַע'? צריך מאמץ דרשני למצוא את המשותף הזה, כלומר להבין למה התכוונו חז"ל, כשיצרו את הרשימה הזאת.
'בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרְתִין אֶת עֵץ הָאִילָן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פְּרִי' – מבצעים חטא גדול כנגד הטבע. עץ הפרי נותן משהו חשוב לעולם, לבני האדם ולחיות הבר – פרי טעים לאכילה. כריתת עץ פרי היא מעשה, המתנכר לכוח החיים שבטבע, בנוסף לכך, שהוא פוגע במי שנטע את העץ הזה לצרכיו. ספרו זאת לנוער הגבעות, הכורת עצי זית בשטחי יהודה ושומרון...
'בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּחָשׁ מַפְשִׁיט אֶת עוֹרוֹ' – זה, אולי, התמוה שבפרטי הרשימה. מה יש בה, באותה פעולה טבעית, המלווה נחשים לא מעטים לאורך חייהם, פעולה המשרתת את גופם, שחז"ל מציעים, שהיא גורמת לקול, שיישמע מסוף העולם ועד סופו? אולי יש בה, בפעולת השלת העור, איזו מהות, הנמצאת בין חיים למוות? אולי יש בה רמז לאפשרות של חיי נצח? על פי חז"ל – יש בהשלת עור הנחש משהו, המקומם את הבריאה, ואולי זה קשור לסיפור הנחש הקדמון מסיפור גן העדן, מי יודע...
'בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת מִבַּעֲלָהּ' – אירוע זה אולי סימל עבור חז"ל את כישלון המעשה המקודש של הנישואין, או את הביקורת על בחירתו של הבעל לנטוש את אשתו, ובזאת להכניסה למעמד חברתי נחות, שלעתים לא היה לו פיתרון. לא מדובר בגירושין נוסח ימינו.
'בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה נִבְעֶלֶת עִם בַּעֲלָהּ בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה' – האם זה מתוך הזדהות עם ההלם של הכלה הצעירה (באותם ימים מדובר היה בילדות) מחוויית הלילה הראשון? קצת קשה להניח הנחה זו, ואולי הכוונה היא, פשוט, למעשה שיש בו מתכונת הסופיות, מעשה שאין ממנו חזרה אחורה?
'בְּשָׁעָה שֶׁהַוָּלָד יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ' – גם זה רגע, שאין ממנו חזרה. רגע הלידה מביא עמו ליולדת מערבולת של רגשות – שמחה ואימה, שחרור מהפחד הקודם ודאגה מהימים הראשונים, עם סכנותיהם ליולדת ולתינוק.
'וּבְשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִן הַגּוּף' – היא שעת פטירתו של אדם. גם אם היא מתרחשת בדממה, זהו רגע דרמטי, שבני אדם רגישים עשויים לחוות בו את אותו קול היוצא מסוף העולם ועד סופו.
חז"ל מוסיפים, שרגע זה מתרחש רק לאחר שהנשמה רואה את השכינה. זו הסתכלות אופטימית על החיים ועל המוות. הנשמה, יש לה לאן ללכת, כשהיא עוזבת את הגוף. היא רואה את השכינה, ועולה אליה. זוהי מעין הבטחה לאדם המאמין, שרגע מותו יהיה רגע מאושר לנשמה שלו.
המדרש הזה מעניק לנו רעיון נהדר: החושים שלנו, בני האדם, הם מוגבלים. בדמיוננו יכולים אנו להעלות אפשרויות חושיות מעבר לטווח האנושי, ולדמות את קולו של היקום מצלצל מסוף העולם ועד סופו ברגעים דרמטיים של חיינו.