"ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר בָּרָאתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
בראשית ו'
"אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ" (בְּרֵאשִׁית ו' ט'). מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? "וַיִּנָּחֵם ה', כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם" וְגוֹ' (בְּרֵאשִׁית ו ו), ר' יְהוּדָה וְר' נְחֶמְיָה חוֹלְקִין. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּבְיָכוֹל תָּהָה הַקב"ה עַל שֶׁעָשָׂה אֶת הָאָדָם. אָמַר הקב"ה: אִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ בַּשָּׁמַיִם, לֹא הָיָה חוֹטֵא, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים חוֹטְאִין; לְפִיכָךְ "וַיִּנָּחֵם ה' ", בִּשְׁבִיל מָה? כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, שֶׁאִלּוּ הָיָה בַּשָּׁמַיִם, לֹא הָיָה חוֹטֵא. וְר' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַהוּ "וַיִּנָּחֵם"? לְשׁוֹן נִחוּמִים. לָמָּה כֵּן? אָמַר הקב"ה: נִחַמְתִּי, שֶׁעָשִׂיתִי אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְהִשְׁרֵיתִי אוֹתוֹ אֵצֶל הַמַּלְאָכִים, הָיָה מַמְרִידָן, כְּשֵׁם שֶׁמָּרַד בַּתַּחְתּוֹנִים. לְפִיכָךְ נִתְנַחַמְתִּי, שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ בָּאָרֶץ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּנָּחֵם ה' ". אָמַר ר' אֶחָא ב"ר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁרָאָה הקב"ה, שֶׁעוֹלָמוֹ חָרַב, כִּבְיָכוֹל הָיָה מִתְאַבֵּל עָלָיו וּמִתְעַצֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ" (ש"ב יט ג), הֱוֵי אוֹמֵר: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בְּרֵאשִׁית שָׁם). אָמַר ר' אָבָּהוּ: לֹא נִתְאַבֵּל, אֶלָּא עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, כְּאָדָם שֶׁעָשָׂה דָּבָר רַע, וְיָדַע שֶׁלֹּא עָשָׂה דָּבָר יָפֶה, וְהוּא אָמַר: 'מֶה עָשִׂיתִי?', כָּךְ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל הקב"ה: אֲנִי הוּא, שֶׁנָּתַתִּי שְׂאוֹר רַע בָּעִסָּה, "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (שָׁם ח כא), הֱוֵי אוֹמֵר: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" - [אֶל לִבּוֹ] שֶׁל אָדָם.
תנחומא בובר
המדרש פותח בשאלה אם ישנו קשר תוכני בין תחילת סיפור נוח לבין הפסוקים שקדמו לסיפור זה. חז"ל משיבים בפסקנות, שהסיפור על בני האלים, שירדו משמים, והזדווגו עם בנות האדם, והולידו דור מפלצתי, שהרבו אלימות בעולם עד שאכלו איש את רעהו - סיפור זה הוא הסיבה להחלטתו של ה' להביא מבול על העולם, ומכאן הקשר הברור לפרשת נוח. נעיר, כי סיפור בני האלים ובנות האדם הוא רמז לסיפור מיתולוגי מאד ארוך ומפורט, ששרד, בין השאר בספר חנוך, אחד החשובים שבספרות החיצונית.
ועל כן אין פלא שכתוב "וַיִּנָּחֵם ה', כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אך מהי משמעות המילה 'וַיִּנָּחֵם'?
משמעות המילה 'וַיִּנָּחֵם' במקרא אינה אחת. נוסיף עוד כמה דוגמאות מפסוקי מקרא, שלא הוזכרו כאן:
"וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" - כאן במשמעות 'התנחם', כלומר זכה לנחמה.
"וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה" – במשמעות דומה.
ולעומת זאת:
"כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – כאן במשמעות הפוכה. היום היינו אומרים 'פן יתחרט'.
"וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" – שוב במשמעות של 'התחרט'.
תופעה לשונית מקראית זו, של מילה המקבלת שתי משמעויות הפוכות זו לזו, מוכרת במקרא גם לגבי מילים אחרות, כמו המילה 'לקלס', שמשמעותה גם לשבח, וגם לקלל.
אם כן, האם התנחם ה' באותה שעה, או שמא התחרט – ועל מה?
ר' יהודה סבור, כי ה' התחרט על שברא את האדם על פני האדמה. לו היה בורא אותו בשמים, היה האדם ככל המלאכים, הפועלים כרובוטים, שאין להם יכולת בחירה, והם מבצעים רק את צו אלוהים. למטה, על פני האדמה, יצא האדם מכלל שליטה.
לעומתו סבור ר' נחמיה (שם מתאים למי שעוסק במילה 'וַיִּנָּחֵם'), כי אלוהים התנחם בדיוק על אותו דבר, על שברא את האדם למטה, על פני האדמה. ר' נחמיה מביט על האדם בפסימיות מוחלטת, באומרו, כי לו היה בורא אלוהים את האדם בשמים, היה זה ממריד גם את כל הפמליה השְׁמֵימִית נגד האל! 'טוב שבראתי את האדם על האדמה. זה עוד היה חסר לי – הצרות שלו כאן בבית...'.
מכאן עובר המדרש לביטוי "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". גם לגבי ביטוי זה חלוקות הדעות. ר' אחא נזכר בכתוב בשמואל ב' על דוד המתאבל על בנו אבשלום: "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ", ומסיק, כי גם בפרשת בני האלים ובנות האדם מתאבל אלוהים על כל ההרג המתרחש בין היצורים שהחלו להתרבות על הארץ, או על מותם העתידי של כל בני הדור הזה במבול. בניגוד לו, ר' אבהו מפנה את תשומת לבנו לצרוף היחודי 'ויתעצב אל לבו', והוא מציע לנו פרוש מעט שונה: אלוהים נעצב על לבו של האדם, שהתקלקל, כפי שייכתב שני פרקים קדימה: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". אנו, המשתמשים עד היום בצרוף 'מתעצב אל לבו', מתקשים לקבל את הרעיון של ר' אבהו. קריאה על דרך הפשט של הפרק מספרת לנו, כי גם לאלוהים יש לב (מדוע לא? אם יש לו יד חזקה וזרוע נטויה, חרון אף ומה לא?), ולבו של אלוהים נמלא עצב.