(א) וַיִּשְׁמַע נִיקָנוֹר כִּי נֶאֶסְפוּ יְהוּדָה וַאֲנָשָׁיו אֶל גְּבוּל שׁוֹמְרוֹן, וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (ב) וְיֹאמְרוּ לוֹ הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר הֶחֱזִיק בָּם לָלֶכֶת אַחֲרָיו, לֵאמֹר: (ג) אַל נָא תַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת! חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְתֵן כָּבוֹד לַיּוֹם אֲשֶׁר כִּבְּדוֹ אֱלֹהִים, וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (ד) וַיִּשְׁאַל לָהֶם הָרָשָׁע וַיֹּאמַר: מִי הוּא זֶה, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם אֶת הַשַּׁבָּת? הֲיֶשְׁנוֹ אֵל בַּשָּׁמַיִם? (ה) וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ: הוּא הָאֱלֹהִים, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיּצַוֵּנוּ לְקַדְּשׁוֹ. (ו) וַיֹּאמַר: הִנֵּה אָנֹכִי אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וְצִוִּיתִי אֶתְכֶם לְהֵחָלֵץ וְלַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ! (ז) אַךְ לֹא הִצְלִיחַ חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ, כִּי הוּא אָמַר בְּרוּם לְבָבוֹ: עַתָּה אִכָּבֵדָה בִּיהוּדָה וּבְכָל עַמּוֹ. וִיהוּדָה שָׁם אֱלֹהִים מִבְטַחוֹ, וַיְּיָחֶל לְחַסְדּוֹ לְהִנָּצֵל גַּם הַפַּעַם.
... (לג) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוּדָה לְהִתְפַּלֵּל, וְנִיקָנוֹר וְחֵילוֹ נוֹסְעִים לִקְרָאתוֹ, וַיָּרִיעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת, וַיָּרִימוּ קוֹל תְּרוּעַת מִלְחָמָה, וִיהוּדָה וַאֲנָשָׁיו הֵחֵלּוּ לְהִתְגָּרוֹת בָּם. (לד) בְּפִיהֶם קָרְאוּ אֶל ה', וּבְיָדָם הִכּוּ אֶת הָאוֹיֵב, וּבְתִקְוָתָם אֶל יְשׁוּעַת ה' הִשְׁחִיתוּ שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ אַרְצָה, וַיָּרֹנּוּ לָה' עַל תְּשׁוּעָתוֹ הַנִּפְלָאָה. (לָהּ) וַיְהִי כִּי תָּמָה הַמִּלְחָמָה, וְהָעָם נָסַע בְּקוֹל שִׂמְחָה מִשְּׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, וַיַּכִּירוּ אֶת נִיקָנוֹר בְּשִׁרְיוֹנוֹ נוֹפֵל בֵּין הַחֲלָלִים. (לוֹ) וַיֵּהוֹם כָּל הַמַּחֲנֶה מִקּוֹל הֲמֻלָּה וּתְרוּעָה, וַיְהַלְלוּ וַיְּשַׁבְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת בִּלְשׁוֹן עַמָּם. (לז) וִיהוּדָה הַמַּכַּבִּי, אֲשֶׁר עֵינָיו לֹא חָסוּ עַל נַפְשׁוֹ בְּדֹרְשׁוֹ אֶת שְׁלוֹם עַמּוֹ, בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַבְּשׂוֹרָה, וַיְצַוּוּ לְהָסִיר אֶת רֹאשׁ נִיקָנוֹר וְלִכְרוֹת זְרוֹעוֹ עִם יָדוֹ וְלַהֲבִיאָם יְרוּשָׁלַיְמָה. (לַח) וַיְהִי בְּבוֹאוֹ אֶל הָעִיר, וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל הָעָם, וַיַּעֲמִיד אֶת הַכֹּהֲנִים אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עַל הַמְּצוּדָה. (לט) וַיַּרְאֵם אֶת רֹאשׁ נִיקָנוֹר וְאֶת יַד הַמְקַלֵּל, אֲשֶׁר נָטָה בִּזְדוֹן לְבָבוֹ נֶגֶד הֵיכַל ה'. (מ) וַיְצַו לִכְרוֹת אֶת לְשׁוֹן הָרָשָׁע וְלִגְזוֹר אוֹתָהּ לִגְזָרִים וּלְתִתָּה מַאֲכָל לָעוֹפוֹת, וְאֶת זְרוֹעַ הָרָשָׁע תָּקַע נֹכַח פֶּתַח הַבַּיִת. (מא) וַיְהַלְלוּ כֻּלָּם אֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמְרוּ: בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא נְתָנוֹ עוֹד בִּיְדֵי זָרִים לְחַלְּלוֹ. (מב) וְאֶת רֹאשׁ נִיקָנוֹר הוֹקִיעוּ מוּל פְּנֵי הַמְּצוּדָה, לְאוֹת עוֹלָם כִּי הוֹשִׁיעַ ה' אֶת עַמּוֹ. (מג) וַיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם כֻּלָּם לֵב אֶחָד, כִּי לֹא יִשָּׁכַח הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹלָם, וְלָחֹג אוֹתוֹ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וְהוּא הַיּוֹם לִפְנֵי יְמֵי הַפּוּרִים.
(מד) וּבִכְלוֹת מַעֲשֵׂה נִיקָנוֹר, הָעִיר שָׁבָה תַּחַת יַד הַיְּהוּדִים.
חשמונאים ב
לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר נִיקָנוֹר? שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה נִיקָנוֹר סַרְדְּיוֹט מִמַּלְכֵי יְוָנִים, וְחָנָה כְּנֶגֶד שַׁעַר נִיקָנוֹר, וְהָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר: 'אֵימָתַי תִּפּוֹל הָעִיר הַזֹּאת וְהַבַּיִת הַזֶּה בְּיָדִי, וַאֲהָרְסֶנָּה?' וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, תְּפָשׂוּהוּ, וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְתָלוּהוּ לִפְנֵי הַשַּׁעַר, וְקָרְאוּ שְׁמוֹ שַׁעַר נִיקָנוֹר.
ירושלמי שקלים
נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאָפַרְכִי (מִשָּׂרֵי הַצָּבָא) הַיְוָנִים הָיָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם, וְאוֹמֵר: אֵימָתַי תִּפּוֹל בְּיָדִי עִיר זוֹ וְאֶרְמְסֶנָּה. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, הָרְגוּ אוֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה, קָצְצוּ בְּהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאָמְרוּ: פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה, וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת בְּבוּז עַל יְרוּשָׁלַיִם — תֵּעָשֶׂה בָּהֶם נְקָמָה, וְיוֹם זֶה שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר הָיָה.
בבלי תענית
אספתי מאתרי רשת שונים מידע על ניקנור, על מלחמת יהודה המכבי בניקנור, ועל יום ניקנור ושער ניקנור:
לאחר שלום ליסיאס, הסכם השלום בין יהודה המכבי לבין אנטיוכוס החמישי מלך הממלכה הסלאוקית, בוטלו כל הגזירות שנגזרו בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי, ויהודה זכתה לאוטונומיה דתית מלאה. לאחר שאנטיוכוס החמישי ושר צבאו ליסיאס נרצחו על ידי דמטריוס ותומכיו, שאחד מהם היה ניקנור, החלה שוב המלחמה בין הממלכה הסלאוקית ויהודה. ניקנור עמד בראש צבאותיהם במלחמתם ביהודה המכבי. בקרב הראשון שהתחולל בינו לבין יהודה המכבי בקרבת כפר שלם, כמה קילומטרים מירושלים, נוצח ניקנור, וצבאו אולץ לסגת באי סדר לירושלים. בירושלים דרש ניקנור מראשי העם להסגיר את יהודה המכבי, ואף איים על בית המקדש.
לאחר שנודע לניקנור שיהודה המכבי וסייעתו נמצאים בצפון יהודה, קרוב לשומרון, הוא וצבאו יצאו לכיוונו על מנת למצוא אותו. בצבאו של ניקנור היו הרבה יהודים, אשר לא הסכימו לחלל את השבת. ניקנור סירב לכבד את רגשותיהם הדתיים, ולכן רבים מהם ערקו.
לאחר שניקנור וצבאו הגיעו לבית חורון (כ-10 קילומטרים מירושלים), הוא הקים מחנה והמתין לתגבורת ועסק בהכנת צבאו לקרב.
בקרב שהתחולל סמוך למקום זה (קרב חדשה), תקף צבאו של יהודה המכבי – שמנה כ-3,000 חיילים – את צבאו של ניקנור בהפתעה, והנחיל לו מפלה קשה. ניקנור נהרג. ידו הימנית וראשו הובאו לתצוגת ראווה לירושלים. על פי ספר חשמונאים ב, ראשו נתלה על חומת החקרא. צבאו של ניקנור נס משדה הקרב, ויהודה שלח את חייליו הקלים לדלוק אחריהם על מנת להגביר את מספר אבדותיהם.
יום ניצחון זה נקבע כחג בשם "יום ניקנור" בי"ג באדר, על פי מגילת תענית, אך מכיוון שנפסקה ההלכה ש"בטלה מגילת תענית", הוא אינו נחוג יותר. חכמים תקנו, שביום זה אסור להתענות ואסור להספיד, כשאר הימים שבמגילת תענית. אמנם, כשאר הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, גם יום ניקנור בטל עם חורבן בית המקדש השני, אך יתכן כי בני ארץ ישראל המשיכו לחגוג את יום ניקנור גם לאחר החורבן. ביום זה, י"ג באדר, נקבעה תענית אחרת, היא תענית אסתר.
תענית אסתר קדמה ליום ניקנור, אבל ביהודה המשוחררת בטלה התענית בזכות הניצחון על ניקנור, ואילו בגלות בבל העדיפו את נס פורים על נצחון החשמונאים, וקיימו את התענית. ברבות הימים, כאשר יהדות בבל קבעה הלכות חיים ביהדות, דחתה את יום ניקנור מפני תענית אסתר (על פי ספרו של בן ציון לוריא על מגילת תענית).
שער ניקנור נקרא גם "שער העליון". זה היה שער במרכז החומה, שהפרידה בין עזרת הנשים לעזרת ישראל בבית המקדש. שער ניקנור היה השער המפואר והמפורסם ביותר מבין שערי הר הבית, והוא שימש ככניסה הראשית לעזרה.
המקור בספר חשמונאים מספר על יהודים, ששרתו בצבאו של ניקנור, ועמדו להילחם בצבא המכבים. על פי מקור זה, ביקש ניקנור לחזור על התכסיס היווני של התקפה על היהודים ביום השבת דווקא, אך הפעם סרבו חייליו היהודים לקחת חלק במבצע. מקור אחר (לא מצאתיו) מספר על עריקת חיילים יהודים מצבא ניקנור בהקשר זה. המדרש שם בפי ניקנור ובפי חייליו היהדים דיאלוג תיאולוגי, המציף את השאלות המוכרות, כמו אם יש אלוהים בשמים, והאם גם אדם יכול להיקרא אל.
ואם אנו עדיין מזועזעים ממעשי הפלשתים, שהוקיעו את גופות שאול ובניו על חומת בית-שן, הרי לפנינו מעשה זהה, אותו מבצע יהודה המכבי בגופת ניקנור.