מֵאֵיזֶה עֵצִים הָיָה אוֹתוֹ הָעֵץ? אָמְרוּ חֲכָמִים: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְהָכִינוֹ, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל עֲצֵי בְּרֵאשִׁית: מִי יִתֵּן, וְיִתָּלֶה רָשָׁע זֶה עָלָיו? תְּאֵנָה אָמְרָה: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי מְבִיאִין יִשְׂרָאֵל בִּכּוּרִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ". גֶּפֶן אָמְרָה: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "גֶּפֶן מִמִצְרַיִם תַּסִּיעַ". רִמּוֹן אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ". אֱגוֹז אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִדְּמוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי". אֶתְרוֹג אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי נוֹטְלִין יִשְׂרָאֵל לְמִצְוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר" וגו'. הֲדַס אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁנִּמְשְׁלוּ בִּי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְצֻלָה. זַיִת אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ". תַּפּוּחַ אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים", וּכְתִיב: "וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים". דֶּקֶל אָמַר: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר". עֲצֵי שִׁטִּים וַעֲצֵי בְּרוֹשִׁים אָמְרוּ: אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁמִּמֶּנוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֶרֶז וְתָמָר אָמְרוּ: אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁאָנוּ נִמְשָׁלִים לְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". עֲרָבָה אָמְרָה: אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם", וּמִמֶּנִּי נוֹטְלִין לְמִצְוָה לְאַרְבַּעַת הַמִּינִין שֶׁבַּלּוּלָב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקּוֹץ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁאֵין לִי עַל מָה לִתְלוֹת, אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, וְיִתָּלֶה טָמֵא זֶה, שֶׁאֲנִי נִקְרָא שְׁמִי קוֹץ, וְהוּא קוֹץ מַכְאִיב, וְנָאֶה שֶׁיִּתָּלֶה קוֹץ עַל קוֹץ, וּמִמֶּנּוּ מָצְאוּ וַעֲשָׂאוֹ.
אסתר רבה
וריאציה 'בהפוך' על משל יותם. במדרש זה מתנדבים כל העצים לקיים את המצווה המוזרה ולשמש עמוד תליה להמן הרשע. כל עץ משבח עצמו באומרו שעם ישראל נמשל אליו, ומנמק בציטוט מהתנ"ך. הזוכה בתחרות הוא דווקא הקוץ, הטוען שדווקא משום ש'אין לו על מה לתלות', כלומר – אין לו פסוק המעלה אותו על נס, הוא המתאים לתליית האיש הטמא הזה, הנמשל לקוץ מכאיב (בימינו אומרים 'כמו קוץ בישבן'...). על פי המדרש זכה הקוץ במכרז, ואנו נותרנו לתמוה כיצד תולים בן אדם על קוץ...