שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה, שֶׁר' יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְלֹא תִּנָּשֵׂא, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה בּוֹכָה, וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁתִּנָּשֵׂא בְּכָל מִקְרֶה. אָמְרוּ לוֹ לר' יְהוּדָה: לְשִׁיטָתְךָ, פִּקַּחַת, שֶׁיּוֹדַעַת לְהַעֲרִים, תָּבוֹא קְרוּעַת בְּגָדִים וּבוֹכָה — תִּנָּשֵׂא, (וְאִלּוּ) שׁוֹטָה שֶׁאֵינֶנָּה יוֹדַעַת — לֹא תִּנָּשֵׂא?! וְכִי זוֹ רְאָיָה לַאֲמִינוּת הָעֵדוּת?! אֶלָּא, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ תִּנָּשֵׂא.
מְסֻפָּר: אִשָּׁה אַחַת בָּאָה לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל ר' יְהוּדָה. אָמְרוּ לָהּ הַיּוֹשְׁבִים שָׁם: סִפְדִי אֶת בַּעֲלֵךְ, קִרְעִי אֶת בְּגָדַיִךְ, סִתְרִי אֶת שְׂעָרֵךְ, וְהֵרָאִי כָּאֲבֵלָה, וַיַּאֲמִינוּ לָךְ. וְתוֹהִים: וְכִי לִמְּדוּ אוֹתָהּ שֶׁקֶר? וּמְשִׁיבִים: הֵם סְבוּרִים הָיוּ כַּחֲכָמִים, שֶׁמֻּתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מִקְרֶה, אֲבָל הֵם חָשְׁשׁוּ שֶׁתֵּאָסֵר, כֵּיוָן שֶׁר' יְהוּדָה אֵינוֹ מַתִּיר בְּכָל מִקְרֶה, וּלְכָךְ אָמְרוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּךְ, כְּדֵי שֶׁיַּתִּיר אוֹתָהּ גַּם ר' יְהוּדָה, וְלֹא תָּבוֹא לִידֵי סִבּוּךְ הָעִנְיָן.
בבלי יבמות עפ"י שטיינזלץ
הדיון התלמודי הזה מופיע במסכת יבמות. הרקע לכל סוגיות היבום הוא פטירת בעלה של האשה, פטירה המחייבת אותה להתייבם, אם לא ילדה למנוח ילדים. שלב מקדים והכרחי לעיסוק בשאלות היבום בבית הדין הוא שלב אישוש הידיעה על פטירת הבעל. לפעמים האשה היא העדה היחידה, שיש לו לבית הדין כדי להעיד על פטירת הבעל. עדותן של נשים בבית הדין מתקבלת בהסתייגות, ואחד הרבנים המחמירים בעניין זה היה ר' יהודה, שאמירתו 'לְּעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְלֹא תִּנָּשֵׂא, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה בּוֹכָה, וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִים' מובאת מהמשנה. אמירה זו הושמעה כתגובה לקביעה המשנאית, שאם באה אשה ממדינת הים, ואומרת כי בעלה מת, ויש שלום בעולם, והיה שלום בינה לבין בעלה (מי מעיד על כך?) – עדותה נאמנת. ר' יהודה מחמיר הרבה יותר, והוא אינו מקבל את עדותה של האשה אפילו בתנאים אלה, והוא מצפה לראותה בוכה ואבלה, ובגדיה קרועים. חכמים אחרים לא הסכימו עם החמרה זו של ר' יהודה.
התלמוד הבבלי מרחיב מעט את הסיפור, ומוסיף מידע. התנגדותם של החכמים לדברי ר' יהודה נבעה מהבנתם, כי תביעה/ציפיה זו של ר' יהודה תְּלַמֵּד, למעשה, את האשה לשקר, כלומר לעשות הצגה בבית המשפט. כדי לחזק עמדתם זו מובא סיפור 'מהחיים' אודות אלמנה, שבאה לבית דינו של ר' יהודה ובפיה הודעה על פטירת בעלה, הודעה שאי אפשר ברגע זה לאשש, אולי משום שהדבר התרחש במרחקים. לפני בית הדין יעצו לה נשמות טובות לעשות את ההצגה, לה מצפה ר' יהודה - לקרוע את בגדיה, לסתור את שערה, לספוד לבעלה המנוח ותכל'ס – להיראות אבלה. דעתם של אותם חכמים לא היתה נוחה מהתרגיל הזה, אבל מחששם שר' יהודה לא יתיר לאשה להינשא בשנית, הם המליצו לה מה שהמליצו. הנה לפנינו דוגמה להשפעת גישה מחמירה על הבאים לפני בית הדין. נניח כי האשה לא ממש הצטערה על פטירת בעלה, ושהיו לה סיבות טובות לכך. עדיין היא החזיקה בזכות להינשא בשנית, אפילו אם תרקוד סמבה בבית הדין. אבל כשמצפה לך דיון עם דיין מחמיר וחשדני, מוטב לך שתיראי לפניו כאלמנה בוכיה... אז מי שחושב שגישה מחמירה רק מעלה את הסטנדרטים המוסריים של החברה – לפנינו דוגמה להשפעה השלילית של גישה מחמירה כזאת.
מי היה אותו ר' יהודה? קרוב לודאי שמדובר ברבי יהודה בר אלעאי, שהיה תנא בדור הרביעי של תקופת התנאים, במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה. הוא היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. בניגוד למה שעולה מהסיפור שלפנינו, ר' יהודה היה ידוע כעניו. הוא דגל בשילוב תורה עם מלאכה, והיה מקובל מאד על השלטונות הרומיים.