"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף" -
תָּנוּ רַבָּנַן: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְעַסְּקוּ בַּבִּזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בַּמִּצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת". וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר. הָלַךְ מֹשֶׁה אֶצְלָהּ. אָמַר לָהּ: כְּלוּם אֶת יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר?
אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרַיִם, וְשִׁקְּעוּהוּ בִּנְהַר נִילוּס, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו.
הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס. אָמַר לוֹ: יוֹסֵף יוֹסֵף, הִגִּיעַ הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הקב"ה שֶׁגּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל, אִם אַתָּה מַרְאֶה אֶת עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו - הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָה. מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר וְגוֹ' אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וְיַצֵּב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל".
בשמות י"ג אנו מוצאים כתוב:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.
פסוק זה מספר כי משה קיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את עצמותיו עמם כאשר יצאו ממצרים.
מדרש זה מעלה בדמיון את יום היציאה ממצרים, כאשר ברור לו כי משה חווה את היום הזה בדרך שונה לגמרי מבני ישראל. עם העבדים שקיבל שחרור, היה שרוי, על פי חז"ל, באופוריה של ביזה, של הצטיידות בחפצי ערך ש'שאלו' מן המצרים, לקראת היציאה אל המדבר, שם לא ימצאו כלום למחייתם. משה, לעומת זה, חווה את האחריות של מנהיג ליום הגורלי הזה בחיי העם, והוא נזכר בשבועה שהשביע יוסף את הסובבים אותו – להעלות את עצמותיו לארץ כנען. זו פעולה סמלית במישור הלאומי. בהעלאת עצמותיו של יוסף יש גם מודעות למשמעות ההיסטורית של רגע זה בחיי האומה, וגם הכרזה על כך שהיציאה ממצרים היא סופית, וכי אין להשאיר שם שום דבר שֶׁיְּשַׁמֵּר את הקשר של עמנו לארץ מצרים. את צעדו זה של משה מסבירים חז"ל כחיבה יתרה למצוות. את חיבתו ואת מחויבותו של משה לקיום מצוות קושרים חז"ל לפסוק ממשלי: חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. משה הוא, בעיניהם, חכם לב (שילוב מנצח של שכל ורגש), ועל כן הוא הולך בעצת החכם באדם, ומקפיד על קיום מצוות.
איך זמן רב חלף מאז מת יוסף, והתנ"ך אינו מספר לנו היכן נקבר, בניגוד לרבים מגיבורי התנ"ך שמקום קבורתם צוין. עובדה זו מזמינה את חז"ל להמציא את המקום וגם את מי שזוכר מהו אותו מקום בו נקבר יוסף. על פי המדרש נקבר יוסף בתוך הנילוס, כשהוא נתון בארון ברזל, כיאות לאיש נשוא פנים בממלכה עשירה. המצרים האמינו, כך מספרים חז"ל, כי נוכחותו של ארון יוסף בתוך מי הנילוס תביא ברכה לנהר החשוב הזה. ומי יכול היה להעיד על כך? סרח בת אשר, אשר האריכה ימים, על פי המדרשים, מזמנו של יוסף ועד יציאת מצרים. סרח, או שרח, נזכרת גם בסוף ספר בראשית בין בנות ובני משפחת יעקב שירדה מצרימה, והיא נכדתו של יעקב; היא נזכרת פעם נוספת בספר במדבר, במפקד הגדול שעורך משה לבני ישראל בערבות יריחו, שם מונה שבט אשר כבר למעלה מחמישים אלף נפש. חז"ל מתעלמים מהאפשרות ששרח מוזכרת ברשימה כאחת מראשוני שבט אשר, והם מניחים כי שרח זכתה לאריכות חיים מופלגת, וכי היא חיתה עוד באותו מפקד, ערב הכניסה לארץ. המעשיה אודות מפגש משה עם שרח מתבססת על אותה פנטסיה, בדבר שרידתה של שרח את כל ארבע מאות השנה של עבדות בני ישראל במצרים.
אם כן, שרח מצביעה על המקום, ומשה יורד אל הנילוס ומדבר ישירות אל יוסף, שעצמותיו הותיקות נמצאות בתוך ארון ברזל ששוקע במי הנהר כארבע מאות שנים לפני כן. ומבעד למיסוך של המים והברזל שומע יוסף הצדיק את משה מציע לו אחת משתי אופציות: להראות את עצמו, כלומר להתגלות, להאסף ולהצטרף למסע בני ישראל אל ארץ הבחירה, או להישאר במקום מנוחתו, ובזאת לפטור את משה ואת בני ישראל מהשבועה שנשבעו אבותיהם ליוסף ערב פטירתו.
יוסף בוחר להתגלות, וארון הברזל שלו צף על מי הנהר ונאסף על ידי משה.
חז"ל אוהבים לעסוק גם בשאלות פסבדו-מדעיות, והם תוהים כיצד עלה וצף ארון הברזל הכבד על פני המים. הם נזכרים בסיפור שיכול לאשש את ההשערה שדבר מעין זה יכול לקרות, ואנו נצטט אותו במלואו ממלכים ב' פרק ו':
וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ, צַר מִמֶּנּוּ. נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן, וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם, וַיֹּאמֶר: לֵכוּ! וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הוֹאֶל נָא, וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ! וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ. וַיֵּלֶךְ אִתָּם, וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים. וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם, וַיִּצְעַק, וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל! וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: אָנָה נָפָל? וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב עֵץ, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.
זה אחד מסיפורי הניסים והנפלאות שחולל אלישע הנביא. אחד מבני הנביאים הפיל למים כלי עבודה מברזל, שנועד לכריתת עצים. זה היה כלי שאול, ובן הנביאים חרד מאד בגלל אובדן הכלי היקר. אלישע השליך ענף עץ אל המים במקום נפילת הכלי, והברזל עלה וצף אל פני המים.
אם כן, כמו שאומרים במחוזותינו, 'יש דברים כאלה!', וגם ארונו של יוסף יכול היה לצוף אל פני המים של הנילוס, וכך נוכל להוסיף משפט לשירו הידוע של איציק מאנגער: 'ברצות אלוהים, אפילו ברזל יצוף על המים'.
סגנון פנייתו של משה אל יוסף מקרין סמכות ומנהיגות. כעת הוא השולט בעניינים, ועל יוסף להחליט אם להצטרף ולצאת לדרך, או להישאר מאחור למעצבה.
בספר יהושע פרק כ"ד מסופר כי עם כניסת בני ישראל לארץ, נקבר יוסף במקום, השייך למשפחת יעקב עוד מימי הזהר שלו באזור שכם, ובזאת מתרחשת 'סגירת מעגל', ביטוי החביב על רבים, גם כשאין שום הצדקה להשתמש בו:
וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.