מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה עִמָּהֶם, יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וּבָא וּבִקֵּשׁ לְהוֹרְגָהּ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינָהּ, עָמַד וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ.אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ: כָּךְ וְכָךְ עָשְׂתָה אִשְׁתִּי, נֹאמַר לוֹ: עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ. בָּדַק הַמֶּלֶךְ אַחֲרֶיהָ וְלֹא מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, אֶלָּא הַשְּׁפָחוֹת הֵם הָיוּ שֶׁקִּלְקְלוּ. מִיָּד נִתְרַצָּה לָהּ.אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ: מָרִי, עֲשֵׂה לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת שֶׁנִּתְקָרְעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ: אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ, לֵךְ וְהָבֵא אֶת הַנְּיָר מִשֶּׁלְּךָ, וַאֲנִי כּוֹתֵב כְּתַב יָדִי.
אַף כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְמֹשֶׁה: לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אָמַר לוֹ: הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמַּעֲשֶׂה יוֹכִיחַ, יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ (ישע' א ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ הָעֵגֶל: מִי עָשָׂה אוֹתְךָ? אָמַר לוֹ: חֲמוֹר, הָעֵרֶב רַב שֶׁיָּצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחז' כג כ). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, "לֵךְ רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", שֶׁהֵן עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֲבָל עַמִּי לֹא עָשׂוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (ישע' א ג). מִיַּד קָפַץ מֹשֶׁה, וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָה: "ה' אֱלֹהִים, אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ" (דבר' ט כו). עָמַד וְשָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת. כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: פְּסַל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת.
תנחומא
לפעמים מוצאים אנו במשל דברים יפים, שאינם מיתרגמים לנמשל. כך הדבר במשל החביב שלפנינו. בסיפור יש לנו מלך, העוזב את אשתו עם השפחות לרגל יציאתו למרחקים, למדינות הים. מסתבר שגם מלכים עושים דברים כאלה! המלך שב הביתה, ומגלה כי לאשתו יצא שם רע, אולי משום ששהתה עם השפחות, שבילו את החל"ת שלהן במעשים אסורים (הבעל במילואים...). המלך לא מבזבז זמן, וחושב להרוג את רעייתו. למזלה של האישה המסכנה, יש בשטח שושבין, הוא חבר קרוב, שהיה מעורב בחתונת השניים, ועל פי מנהגי אותה תקופה היה מצופה ממנו גם להשגיח ולאשר את תומתם של בני הזוג הנישאים. אותו שושבין הרחיב את הגדרת התפקיד שלו, ולקח על עצמו להעיד על תומתה של המלכה, ובזאת למנוע את הרצח המיותר. הוא קורע את כתובתה של האישה, מעשה המעיד על תפקיד נוסף של השושבינים, והוא לשמור על הכתובה, או לפחות להעיד על כשרותה בעת טקס הנישואין. אם ידבק המלך בהאשמה הכוזבת של אשתו, יציל אותה השושבין, ויאמר למלך כי עדיין לא נישאו – עובדה, אין כתובה! מכאן, שהשושבין קיווה כי המלך אפילו לא יזכור אם היה טקס נישואין או היתה כתובה בכלל... למזלה של האישה ולמזלו של השושבין לא היה צורך בצעד הנועז הזה, כי המלך חקר ובדק, והשתכנע כי האישה היתה טהורה ותמימה. השושבין, שרווח לו, מצא עצמו בבעיה חדשה – מה לעשות בכתובה הקרועה. הוא מתוודה לפני המלך, ומציע לו לערוך מחדש כתובה, והמלך אומר לו: אתה קרעת את הכתובה המקורית. דאג להבא נייר או קלף חדש, ואני אכתוב בכתב ידי את הכתובה החדשה.
מסיפור זה אנו למדים, שהכנת הכתובה ושמירתה כבר היו בגדר מנהג מוכר, גם אם טקס הנישואין עדיין היה בחיתוליו. למדנו עוד על תפקידי השושבין, ועל הקשר הקרוב שלו עם שני בני הזוג. ועוד שמענו על אפשרות של כתיבת כתובה חדשה, כשהרקע למעשה כזה יכול היה להיות אובדן המסמך המקורי, החזרת אישה לאחר שגורשה, או רצון של הבעל לשנות את התחייבויותיו לאישה.
כעת, לאחר שנהנינו מהמשל, ננסה להבין את הנמשל. משה, הקרוב קרבה אישית גם עם אלוהים וגם עם העם, בדומה לשושבין, יכול גם לתווך ולסייע בהשכנת שלום בין שני הצדדים, גם כן בדומה לשושבין. דימוי לוחות הברית לכתובה הוא סמל חזק. השפחות, איתן הושארה האישה בעת יציאתו של המלך למסעו, הופכות בנמשל לאספסוף שליווה את בני ישראל במדבר. כאן טוענים חז"ל טענה מקורית – שחטא העגל נעשה ביוזמתם ובעידודם של אותם בני האספסוף, וכי בני ישראל לא היו אשמים במעשה הנורא הזה. הפסוק מישעיהו "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" נשלף לשרת את הרעיון שבני ישראל לא ידעו ולא ראו מה שנעשה שם עם העגל. רעיון זה, כמובן, הפוך לחלוטין מהרעיון המקורי של ישעיהו, אבל חז"ל הוכיחו מזמן מומחיות גדולה בהוצאת פסוקים מהקשרם.
גם אלוהים יוצא קצת יותר טוב באמצעות המדרש הזה. משה הוא ששבר את הלוחות (השושבין הוא שקרע את הכתובה) ולא אלוהים. על כן אולי אומר לו אלוהים: לא התכוונתי לשבור את הכלים. זו אחריות שלך. כעת לך ותקן את תוצאות הכעס שלך. פסל לך לוחות חדשים, ואני אכתוב עליהם שוב את הכתובה שלי לעם ישראל.