"חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד". (משלי כט)
מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד, שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת הַקַּבְּלָנִים, וּמַתִּיר אֶת הַגַּנָּבִים; וְהָיוּ הַכֹּל מְלִיזִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּרָאוּי. מֶה עָשָׂה? הוֹצִיא כָּרוֹז בַּמְּדִינָה, וְאָמַר: 'כֻּלָּם לְהִתְכַּנֵּס אֶל רַחֲבַת הָעִיר!'. הֵבִיא חֻלְדּוֹת, וְנָתַן לִפְנֵיהֶם מָנוֹת, וְהָיוּ הַחֻלְדּוֹת נוֹטְלוֹת אֶת הַמָּנוֹת, וּמוֹלִיכִין אוֹתָן לְחוֹרִים. לְמָחָר הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר שׁוּב: 'כֻּלָּם לְהִתְכַּנֵּס אֶל רַחֲבַת הָעִיר!'. הֵבִיא חֻלְדּוֹת, נָתַן לִפְנֵיהֶן מָנוֹת, וְסָתַם אֶת הַחוֹרִים, וְהָיוּ הַחֻלְדּוֹת נוֹטְלוֹת אֶת הַמָּנוֹת, וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָן לַחוֹרִין, וּמוֹצְאוֹת אוֹתָן מְסֻתָּמוֹת, וּמַחֲזִירוֹת אֶת הַמָּנוֹת לִמְקוֹמָן. לוֹמַר: שֶׁאֵין הַכֹּל אֶלָּא מִן הַקַּבְּלָנִים! (וַיִּקְרָא רַבָּה).
"חוֹלֵק עִם גַּנָּב" נקרא במדרש 'קבלן'. הוא המקבל או קונה מהגנב את הסחורה הגנובה. הפסוק ממשלי אינו עושה הנחות לחולקים עם גנבים. במעשיהם אלה הם פוגעים בנפשותיהם שלהם. הם שומעים את האלה, הקללה, הנאמרת כלפי הגנבים, אך אין להם העוז או האינטרס האישי להלשין על הגנבים, כי גם להם יש יד בגניבה.
המדרש מספר על רשות שלטונית, שבמלחמתה בגנבים בחרה לפגוע קשות בקבלנים דווקא. הגנבים – מעשיהם בהסתר, והם יודעים כיצד לגנוב בלי להיתפס. סחורתם הגנובה מגיעה לידיים פחות מקצועיות, ולפעמים קל יותר לאתרה אצל הקבלנים, או אצל מי שקנו מהקבלנים. גם פגיעה בקבלנים מייבשת את השוק, שכן כאשר לגנבים אין למי למכור את הסחורה – אין להם אינטרס לגנוב. זו, אולי, התחמקות של השלטון מפגיעה ישירה בעבריינים האמיתיים, אך אם זה מצמצם את היקף הגניבות – זה רצוי. דילמות דומות מוכרות גם בימינו, כמו, למשל, בהתלבטות במי לפגוע – בסרסורי הזנות, ביצאניות או בלקוחות שלהן. גם ההחלטה להפוך לחוקית את עישון המריחואנה ואת מכירתה בחנויות מֻכָּרוֹת – מייבשת את ענף הברחות המריחואנה ואת המסחר בה במחירים מופקעים.
הציבור, החרד מפני הגנבים והכועס על פעולתם, לא בטוח אם השלטון פועל כראוי, כאשר הוא בוחר לא לחפש את הגנבים עצמם. המדרש לפנינו מספר סיפור על כך. דרכו של השלטון להצדיק את פעולותיו אלה נעזרת בהמחשה, שהיא מעין משל לבעיה המציאותית.
לפני הציבור, הנקרא יום אחד אל כיכר העיר לחזות בהמחשה, מניחים עובדי השלטון מנות אוכל. אלה נחטפות על ידי חולדות, הנושאות את המזון אל החורים שבקירות הבתים. למחרת מבצעים עובדי העיריה סתימת כל חורי החולדות, ואחר מונח שוב מזון בכיכר העיר. החולדות באות (הן שהו במשך היום מחוץ לחורים שלהן), חוטפות את המזון, ונושאות אותו אל החורים. אזי מגלות החולדות, כי כל החורים סתומים, וכמו באגדה דמיונית – הן מחזירות את המזון הגנוב למקומו, כי אין להן היכן להצפינו. מ.ש.ל!
ואם במשל מדובר – אנשי העיר קיבלו המחשה, שבה הגנבים הן החולדות, והחורים הם הקבלנים. משנפגעו החורים (הקבלנים), לא היה כל טעם בגניבת המזון ע"י החולדות (הגנבים), והן חדלו ממעשה זה.
המשל אינו מוצלח במיוחד. לחולדות אין כל אינטרס להחזיר את המזון הגנוב. הן יכולות גם לאכול אותו בכיכר העיר. סתימת החורים, בהם הן מתגוררות, מאלצת אותן לחפש מקום מגורים אחר, אולי מחוץ לעיר, וזו, אכן, פעולה, היכולה לייבש את השוק. מלחמתו של השלטון בקבלנים, לעומת זאת, יש בה היגיון לא מועט. ככל שהפצת סחורה גנובה נחשבת לעבירה חמורה יותר, יקשה על הגנבים להרוויח מפעולותיהם, והסכנה שגם הם ייחשפו תגבר.