וְלָמָּה הַתִּינוֹק בּוֹכֶה בִּיצִיאָתוֹ? עַל מָה שֶׁאִבֵּד מְקוֹם הַנָּחָה וְהַרְוָחָה, וְעַל הָעוֹלָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְחַלְּפִים עָלָיו שִׁבְעָה עוֹלָמוֹת: עוֹלָם רִאשׁוֹן - דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁהַכֹּל שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ, וּמִתְאַוִּין הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וּמְחַבְּקִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֶּן שָׁנָה. עוֹלָם שֵׁנִי - דּוֹמֶה לַחֲזִיר, שֶׁהוּא שׁוֹגֵשׁ בָּאַשְׁפּוֹת, כָּךְ הַוָּלָד שׁוֹגֵשׁ בְּצוֹאָה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁנָתַיִם. עוֹלָם שְׁלִישִׁי - דּוֹמֶה לִגְדִי, שֶׁהוּא מְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן בְּמִרְעֶה טוֹב לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ הַתִּינוֹק מִתְעַנֵּג לִפְנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ, וּמְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן, וּמְשַׂחֵק, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ. אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן חָמֵשׁ. עוֹלָם רְבִיעִי - דּוֹמֶה לְסוּס, שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּסִּטְרִיּוֹת. וְאֵימָתַי? כְּשֶׁהִגִּיעַ עַל פִּרְקוֹ, כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. כְּשֵׁם שֶׁהַסּוּס רָץ וּמִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ הַנַּעַר מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַחֲרוּתוֹ. עוֹלָם חֲמִישִׁי - דּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו אֻכָּף. כָּךְ לִבְנֵי אָדָם, מַנִּיחִין לוֹ אֻכָּפוֹ עָלָיו, נוֹתְנִין לוֹ אִשָּׁה, וּמוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת, חוֹזֵר וְהוֹלֵךְ לְכָאן וּלְכָאן, וּמֵבִיא מָזוֹן, וּמְפַרְנֵס לְבָנָיו וּמְכַלְכֵּל, וְנוֹתְנִין עָלָיו מַשָּׂא, וְהוּא מְעֻמָּס מִן בָּנִים וּבָנוֹת. וְאֵימָתַי? כְּשֶׁהוּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. עוֹלָם שִׁשִּׁי - דּוֹמֶה לְכֶלֶב, שֶׁהוּא חָצוּף לְכָאן וּלְכָאן, וְנוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לְזֶה וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. עוֹלָם שְׁבִיעִי - דּוֹמֶה לְקוֹף, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דְּמוּתוֹ מִכֹּל הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּמוֹ נַעַר, וּמְשַׂחֵק כְּמוֹ תִּינוֹק, וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו בְּדַעַת אֲבָל לֹא בְּדָבָר אַחֵר. וַאֲפִילּוּ בָּנָיו וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ מַלְעִיגִין עָלָיו, וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ, וְשׂוֹנְאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהוּא דּוֹבֵר שׁוּם דָּבָר, אוֹמְרִים לוֹ: הַנִּיחוּ לוֹ, כִּי הוּא נַעַר וְזָקֵן. וְהוּא דּוֹמֶה לְקוֹף בְּכֹל עִנְיָנָיו וּבְכָל דְּבָרָיו. וַאֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מַלְעִיגִין עָלָיו, וּמְשַׂחֲקִין בּוֹ. וַאֲפִילּוּ צִפּוֹר דְּרוֹר יְנַעֲרֶנּוּ מִשְּׁנָתוֹ.
לְסוֹף הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, בָּא לוֹ אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ: תַּכִּירֵנִי? אוֹמֵר לוֹ: הֵן. וְאוֹמֵר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לִי הַיּוֹם מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים? אוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ: כְּדֵי לְהוֹצִיאֲךָ מִן הָעוֹלָם, כִּי הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לְהִפָּטֵר. מִיָּד מַתְחִיל בּוֹכֶה, וּמַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מַכִּירִין, וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, חוּץ מִן הַתַּרְנְגוֹל בִּלְבַד. וְאוֹמֵר לַמַּלְאָךְ: הֲלֹא כְּבָר הוֹצֵאתַנִי מִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, וְהִכְנַסְתַּנִי בְּזֶה הָעוֹלָם. וְאוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ: וַהֲלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁעַל כָּרְחָךְ נוֹצַרְתָּ, וְעַל כָּרְחָךְ נוֹלַדְתָּ, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחָךְ אַתְּ עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
תנחומא
לפנינו מדרש המסתכל החיים הסתכלות פסימית למדי. העשורים הראשונים של החיים, ילדות, נעורים ובחרות, יש בהם הנאה ושמחת חיים, אך מרגע שהתבגר האדם, מוטלים עליו חובות למשפחה ולפרנסה, ומרגע זה אין רמז לכיף... לקראת סוף חייו מאבד האדם תחילה את הבושה, כלומר – אין הוא רגיש יותר לרושם שהוא משאיר על אחרים (וזה נאמר, לדעתי, לשלילה), ולבסוף הכל, כולל בני ביתו, צוחקים עליו ואפילו שונאים אותו. אפילו קהלת היה יותר אופטימי ואוהב חיים! ההשוואה בכל אחד משלבי החיים לבעל חיים אחר, המסמל את מצבו של האדם, מוכרת ממדרשים אחרים, ומצויה אף בתרבויות אחרות, כמו במשלי איסופוס היווני.
הבלחה של חשיבה מקורית אנו מוצאים בסופו של הקטע, שבו פוגש האדם את מלאך המוות, זה שבא לקחת את נשמתו. האדם מכיר את המלאך וזוכר אותו מהתקופה שלפני לידתו (בקטע קודם נאמר שהמלאך משכיח מן העובר העומד להיוולד את כל מה שידע, והנה משהו בכל זאת שרד מתקופה זו). האדם בוכה בכייה גדולה, הנשמעת "מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ", אם כי איש אינו שומע אותה מלבד התרנגול, בעל חיים מיוחד, השותף לכמה התרחשויות קוסמיות כמו עלות השחר. המלאך מזכיר לו, לאדם, כי אין לו שליטה על המצב. אותה אמירה, "שֶׁעַל כָּרְחָךְ נוֹצַרְתָּ, וְעַל כָּרְחָךְ נוֹלַדְתָּ, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחָךְ אַתְּ עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" מצוטטת בטקסי הלוויה עד היום.
"הֲלֹא כְּבָר הוֹצֵאתַנִי מִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת" – מהם שני העולמות? העולם האחד הוא מאגר הנשמות הממתינות שם למעלה בשמים להיוולד; העולם השני הוא העולם שברחם האם ההרה.
"עַל כָּרְחָךְ נוֹצַרְתָּ, וְעַל כָּרְחָךְ נוֹלַדְתָּ" – 'נוצרת' - מרגע התשמיש ועד הכנסת הרוח (הנשמה) בתוך העובר. 'נולדת' – יצאת אל אויר העולם הזה.
אותה גישה, הרואה את האדם כמי שבעל כורחו נזרק אל עולם החיים, ובעל כורחו נשלף ממנו אל העולם הבא, עומדת בבסיס היחס החמוּר שמגלה היהדות כלפי מי שבחר לשים קץ לחייו, שכן במעשה זה מרד אותו אדם באותה נוסחה, המשאירה החלטה זו ביד האל. גם מי שבחר לא ללדת ילדים נשפט לחומרה על ידי המחשבה היהודית השמרנית.