בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים לְהוֹצִיאוֹ בְּתַכְרִיכִים יְקָרִים, וְלֹא יָכְלוּ עֲנִיִּים לָשֵׂאת בַּהוֹצָאוֹת, עַד שֶׁהָיוּ לִפְעָמִים קְרוֹבָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ, וְצִוָּהּ לְהוֹצִיא אֶת גּוּפָתוֹ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִים הַכֹּל לְהוֹצִיא אֶת הַמֵּת אֲפִלּוּ בְּבַדֵּי קַנַּבּוֹס פָּשׁוּט, הָעוֹלֶה זוּז אֶחָד, וְאֵין מַקְפִּידִים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ וּמְכַסִּין פְּנֵי עֲנִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶן מִפְּנֵי הַבַּצֹּרֶת, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין שֶׁהֵם נִקְבָּרִים בְּצוּרָה אַחֶרֶת. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מְכַסִּין פְּנֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
וְכֵן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר (קְטֹרֶת) תַּחַת חוֹלֵי־מֵעַיִם מֵתִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רֵיחָם רָע, וְהָיוּ חוֹלֵי־מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין, שֶׁכָּךְ נוֹהֲגִים בָּהֶם בְּמוֹתָם, וְהַכֹּל יוֹדְעִים עַל כָּךְ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִין בְּבֵית הָאָבֵל יַיִן, שֶׁנּוֹתְנִים לְאָבֵל בִּסְעוּדַת הַבְרָאָה, אֶת הָעֲשִׁירִים בְּכוֹסוֹת שֶׁל זְכוּכִית לְבָנָה, וְאֶת הָעֲנִיִּים בְּכוֹסוֹת שֶׁל זְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים שֶׁהֵם עֲנִיִּים. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מַשְׁקִין בְּבֵית הָאָבֵל בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין אֶת סְעוּדַת הַהַבְרָאָה בְּבֵית הָאָבֵל בִּדְרָכִים שׁוֹנוֹת, עֲשִׁירִים הָיוּ מְבִיאִים בִּקְלָתוֹת (סַלִּים) שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וַעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עַנְפֵי עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁים, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים שֶׁעֲנִיִּים הֵם. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְבִיאִין בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
כמה ערכים חשובים ויפים השפיעו על מנהגי ההלוויה, הקבורה והאבלות היהודיים. שניים מהם – ההכרה בשוויון כל בני אדם מרגע שהלכו לעולמם, והרצון לא לבייש אנשים עניים ברגע כל כך קשה עבורם. אגב, המנהג של ט"ו באב, על פיו לובשות כל הבנות המחוללות בכרמים בגדי לבן אחידים, הושפע גם הוא מהרצון להפגין אחדות ושוויוניות ביום חג זה.
התחלת מסע ההלוויה של הנפטר לבית העלמין היא הוצאת המת מביתו אל רשות הציבור. זוהי ראשיתו של טקס, שכל מהלך שלו הוא סמלי. המנהג של עטיפת המת בתכריכים יקרים הופסק ביוזמת רבן גמליאל, שראה כיצד המעמד הזה מבייש את דלי האמצעים, שלא היו יכולים לממן אלא תכריכים פשוטים וזולים, והיו בהם, שהוציאו אל ההלוויה את מיטת המת וברחו, כדי לא לחוות את ההשפלה שבמבטים המזלזלים של הקהל. הוא, שהיה איש אמיד, ציווה שבבוא יומו יעטפו אותו בתכריכי פשתן פשוטים, ובזאת הצביע על המנהג הרצוי, המשווה אחידות עממית לטקס.
בעִתות בצורת קשה, כשאנשים עניים פשוט מתו מרעב, היה ניתן לראות עובדה עצובה זו על פניהם של הנפטרים, והיות והמנהג הישן היה להוביל את הנפטר, העטוף בתכריכים, כשפניו מגולות, היה מראה פניהם של העניים המתים מבייש את בני משפחותיהם. מרגע שעמדו על חומרת הבעיה, נשתנה המנהג, ופני הנפטרים כוסו גם הם בתכריכים.
אנשים, שנפטרו מחולי-מעיים קשה, הדיפו ריח רע, ונהגו להבעיר קטורת (שימו לב למילה הנרדפת 'מוגמר', ממנה נגזר הביטוי 'לברך על המוגמר') תחת מיטתם בעת הובלתה לבית העלמין. מנהג זה הביך את האנשים בקהל, שסבלו גם הם מחולי מעיים, והוחלט להחיל את מנהג הבערת הקטורת על כל הנפטרים. אגב, מנהג הבערת קטורת (בעיקר לבונה, שריחה חריף במיוחד) היה קיים בכל עמי האזור בטקסי הלוויה, בהם היתה גופת הנפטר (אם היה איש מכובד) מונחת מספר ימים בחוץ, כדי שרבים יוכלו להגיע ממרחקים לתת לה כבוד אחרון.
ומטקס ההלוויה אל סעודת ההבראה, המתקיימת בבית האבלים. זו היתה הזדמנות נוספת לאמידים להראות את עושרם על ידי הגשת היין בכלי זכוכית לבנה, כלומר שקופה, זכוכית שהיתה יקרה במיוחד. העניים היו יכולים להרשות לעצמם רק כלי זכוכית צבועה, שהיו זולים יותר. 'מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים' נתגבש מנהג מאחד, שבו הכל מוזגים את היין בכלי זכוכית צבועים.
וכן לגבי כלי האוכל. ממפגן של עושר בהגשת סעודת ההבראה בסלים של כסף וזהב עברו הכל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים, להגשתו בסלי נצרים פשוטים.
רגעי אבל אינם מתאימים למפגני עושר וכבוד. ברגעים אלה יש להפגין רגישות כלפי הזולת, ואולי אף להדגיש שבפני המוות כולנו שווים.